הספר התחיל לשעמם אותי ובכלל לא הצלחתי להתרכז בו.
העיניים שלי התמלאו דמעות וכל הזמן לא הבנתי למה אני כמעט
בוכה.
חשבתי עליו.
מה הוא עושה עכשיו ואם הבחורה עם השיער השחור הלכה אליו לחדר,
ואם כן, האם הוא מנשק אותה כמו שנישק אותי ונוגע בה כמו שנגע
בי.
איזה מזל שיש משקפי שמש. מפלס הדמעות עולה ועוד רגע הן גולשות
על הלחיים השזופות שלי. נשימה אחת עמוקה והנה הן חוזרות לתוך
השק שלהן...
אני לא מחשיבה את זה בכי. אם הלחיים יבשות אז לא בכיתי.
(איזה יופי לא בכיתי בגללו...)
אולי הם באמת חברים טובים? ואם עכשיו הטלפון בחדר שלו יצלצל
הוא באמת יהיה "סתם בחדר... רואה טלויזיה...." אולי היא צודקת,
הבחורה שנראית כמו דוגמנית מאירופה, אולי באמת אני סתם חושבת
ככה כי טוב לי איתו וכשאנחנו מזדיינים הוא מסתכל לי עמוק
בעיניים... כי אני תמיד הורסת את הדברים הכי טובים שקורים
לי... מוצאת דרך לחרבש את הכל.
או אולי ההפך הוא הנכון? אולי אם הטלפון יצלצל בחדר שלו הוא
בדיוק יגהר מעליה ויעדיף לא לענות כי הוא באמצע הרפתקאה חדשה
איתה.
אבל הוא בחור כזה נאמן. באמת שהוא כזה. שנה ושלושה חודשים
ואפילו נשיקה עם מישהי אחרת לא הייתה לו.
ובכל זאת, הוא מוצא את הזמן להתסכל לי טוב טוב בעיניים.
אני שונאת לא לדעת, שונאת הפתעות.
ואם הוא יפסיק לשחק עם הרגל שלו ברגל שלי מתחת לשולחן בארוחות
משותפות אז זה יהיה סימן?

מבט חטוף בראי לפני שאני יוצאת מביתי אליו.
מזל שאני לא מתאהבת.
אחרת הייתי מדמיינת אותו
עושה מעשים עם מישהי אחרת
"זה הכל עניין של גנטיקה...
בחורות תמיד יהיו בחורות..."