(נכתב לפני 7 שנים, נא להתחשב)

רק אני קיים, מלבדי דבר אינו קיים, כאשר אסתובב יעלמו הנופים,
ימוגו הדמויות אל תוך האין מסוים.כל המחשבות הקיימות בעולם זה,
הרגשות כולם, שלי הם, ממני יצאו, הרעים כמו הטובים יתכן שיצאו
מתוך תת ההכרה שלי וכאשר אמות יעלם הכל, הבריאה התרחשה
שנולדתי.

מחשבות אלו חגו בראשי כשהייתי ילד רך בשנים וכשבגרתי קימעה
עדיין סרבתי להאמין שישנם עוד אנשים בעלי מחשבות ורגשות כשלי.
דבר זה היווה בעיה משום שבחלק ניכר מהזמן זילזלתי באנשים ולא
יחסתי להם חשיבות מרובה.
באחד מן הימים בהם עישנתי עם מספר חברים סם החלו לצוף בי מיני
מחשבות שעיקרן היה האשמת הטלוויזיה בניתוק שלי מהמציאות
ומהאנשים, בקושי לתפוס את המציאות כמו שהיא ולהבין שהדברים
המתרחשים סביבי אינם סוג של מחזה שנוצר בשבילי. ככל שהעמקתי
והתמקדתי במחשבה זו כך גיליתי את אמיתות עיקרה גם אצל אנשים
אחרים. דבר זה חרה לי מאד והכניס אותי לדכאון של כשבועיים בהם
חשבתי תדירות כיצד לשנות מצב זה ולהפסיק את הריחוק, הנתק האפתי
הזה שלנו לגבי דברים המתרחשים רחוק מאיתנו.
התחלתי לנסות על עצמי מיני סיגופים ועינויים קטנים כגון צום,
חתכים בפרקי הידיים, שינה בחוץ על ספסל וכיו"ב עד שהתחילה
לחדור אל תוכי אותה תחושה ערטילאית של אמפתיה. הרגשה זו גרמה
לי להתנהג לעיתים כחולה מניה-דיפרסיה וזה התבטא בכך שכאשר
הלכתי עם חברי במדרחוב ולפתע נתקלנו בעובר אורח מוכה רעב החלו
ליזלוג דמעות מהשוליים התחתונים של עיני, דמעות שקטות וחמות
ששטפו את פני בלא שיכולתי או רציתי לעצרן, ולחילופין- ודבר זה
יכל לקרות לאחר דקות ספורות- כאשר ראיתי אדם השמח בבנו חיוך
גדול נסוך על פני ועיניי זהרו בברק מטורף כמעט.
במשך הזמן האנשים הקרובים אלי החלו מתרחקים מאיתי, חשבו אותי
למשוגע, אך אני לא יחסתי לזאת חשיבות רבה משום שבתוך תוכי
הבנתי שאני הוא השפוי, האדם היחיד שחיי באמת את החיים האלה
בצורה בלתי אמצעית.
כדי להעצים את מודעותי למציאות הרוחשת סביב מלאתי את חדרי
בתמונות שצילמתי, תמונות של הומלסים, של חיות מתות ושל
נרקומנים וזונות, כמו כן קישטתי את הקירות במיני גיזרי עיתונים
שמנציחים מילחמות מזעזעות, רציחות איומות ובכלל מיני פרעות
שהיתרגשו לבוא אל העולם.

עכשיו, כאשר אני לגמרי אמפתי ומודע לסבל, לקחתי על עצמי את
המשימה להסביר לאחרים איך להרגיש. כרגע, ברגע זה ממש, אני יושב
בחדרי ומשדל שני אנשים שחטפתי לחתוך האחד את השני. הם נימצאים
אצלי כשבוע ללא מזון ומדי פעם אני מכה אותם רק כדי לגרום להם
לחוש מהו סבל. אשחרר אותם כשיבריאו מהאנושיות שלהם.