אני כ"כ רוצה להרגיש אותן, נופלות עליי לאט לאט,
חמות ואוהבות,הן היחידות שכן.
אני כ"כ רוצה אותן, הן מזכירות שיש לי עוד ברירה,
לא רק לשתוק, לא רק להיות, פשוט לבכות,
להרגיש איך הן עומדות בגרון וחונקות.
אבל אני כבר לא יכולה...
במקום, כל מה שיש לי זה רק כאב ראש.
ניסיון לדבר. ניסיון להוציא,
זה לא הולך - זו כבר לא אני.
זה כ"כ אטום,זה מפחיד! איך אני יוצאת מזה?
אני רוצה את זה - אני רוצה לבכות ולבכות.
אני רוצה את ההרגשה שאחרי, מן ריקנות חמימה שמשכיחה ממך
את הצער לכמה דקות שנמשכות ללילה.
ההרגשה הזאת שנותנת לך לישון בכזה ביטחון.
אבל אצלי זה כבר לא קיים,
לא הביטחון, ולא תחושת הפורקן.