הסתכלתי החוצה על הטיפות שהתחרו על החלון.
הכול עלה לי שוב פעם.
הרגשת הקבס המחליאה והיצרות בית הבליעה הזכירו לי שאני פה לא
בשביל ליהנות.
"הכול בסדר חיים ? "
"כן, כן." עזוב אותי כבר בשקט, טירון.
לא יאמן שבגילי המופלג עדיין שולחים אותי למעקבים עלובים
בוינה, בחורף.
מילא באיזה מקום שטוף שמש, כוסיות, איזה קוקטיל פרות על
הבאר...
"מה אתה פותח את הדלת ? "
"אני חייב קצת אוויר. "כמעט הקאתי שוב.
"אתה בטוח שאתה בסדר חיים ? "
"כן, חלאס ! " כשאתה היית בתכנון אני כבר שחטתי חברי מחתרת
יפנים. "הכול בסדר. אתה תמשיך להסתכל על החלון, בסדר? "
"טוב, טוב, לא התכוונתי לדרוך לך על הגיבנת."
" שתונק ת'פה שלך."
הכול התחיל באוקטובר.
"הוא מוכן לקבל אותך עכשיו חיים."
"תודה באמת." איך הוא משיג את כל המזכירות הכוסיות האלה ימח
שמו. "ומה שלומך מיכל?"
"ומה שלום אישתך?"
"לא שמעת? אני אלמן."
"מה ?! באמת ?! אני ממש מצטערת."
"כן, היא מתה משעמום. "
"יופי אידיוט. "
נכנסתי למשרד בצעד קליל, משועשע מעצמי ומחוש ההומור הדלוח שלי,
מעביר עוד ויש על הקרחת, בודק את היד אם יש שערות - אינסטינקט
ששרד את גיל 30.
"מה נשמע חיים ? מה העניינים ? "
"חרבנה. המדינה בצרות וזה אומר שאנחנו עובדים שעות נוספות."
"אני מקווה שאין בעיות עם המינוי שלי ? "
"לא, לא... אתה לא צריך לדאוג. אני צריך."
"למה ? "
"יש לנו מבצע שנפל כמו רעם ביום בהיר, אנחנו לא מוכנים כ"כ,
אפילו מבחינת הסד"כ."
"אתה צריך אותי ? " בן זונה חמוש בטילים בין-יבשתיים.
"כן." ענה בחיוך "We need you ".הרגשתי מטומטם כשמ' מצביע עלי
ואומר את הסיסמה הפשיסטית הזו אבל שתקתי.
"טוב, אבל זה יעלה לך ביוקר."
"כמה?"
"שני קילו תפוחי אדמה."
"תמיד אמרתי שאתה סוחר ממולח הרשלה" חייך.
"מה לעשות, צריך להאכיל את הדרדקים. הלא כן פייבל?"
"כן, כן יא עכברוש מגודל. לך למבצעים ותתעדכן, אוקיי ? "
"טוב."
ירדתי לאט במדרגות, מחייך לעצמי. כמה שאני שונא את העבודה. מה
שמחזיק אותי זה האנשים, הצחוקים, הרגשת האין-ברירה שמצדיקה כל
צעד ושעל.
התעדכנתי במבצעים.
משהו שגרתי בוינה. הצמדת האזנה לאיזה חבר מחתרת אירני שנמצא שם
עם דרכון דיפלומטי. חפיף. רבע שעה עבודה גג.
אחרי זה - מקסיקו, קריביים, מנהל תחנה בקנקון.
העתיד נראה ורוד ורגוע.
שוב פעם הכול עולה רק כדי להזכיר שעכשיו ההווה.
נתתי עוד מבט מעבר לטיפות.
האור עדיין דולק בחדר.
הרגשת הקבס שוב טיפסה לה לאט לאט במעלה הגרון.
מדשאות ירוקות גדולות, אחו, אחו בריטי רחב ידיים עם דשא ירוק,
כמה עצים בודדים, גבעות קטנות, נשימות מהירות, Man זה היה
קרוב.
"הכול בסדר, חיים? "
"כן! " (אימא שלך מוכרת עוגיות בקיריון) "הכל בסדר."
"אתה פשוט קצת חיוור".
"יופי ד"ר ז'יוואגו, תסתכל על החלון בבקשה."
"הוא לא יצא מהבוקר. מה נעשה?"
"נשאר עוד רבע שעה ונזוז. זה חשוד מדי, שני אנשים יושבים
במכונית, בגשם."
"בסדר."
הסתכלתי במבט מיואש על החלון. יאללה לך כבר, לך לקנות לחם או
משהו, לך כבר כדי שאני אוכל לגמור עם זה ולנסוע לקנקון. לך!
כנראה מוסטפה שמע אותי. או הוא או אלוהים.
הוא יצא מהבניין.
נמוך קומה, קצת שמן, שפם שחור עבה מעל השפה העליונה ומתחת לאף.
בדיוק שם.
הולך בצעדים זריזים לפורד אסקורט צהובה שחנתה ליד הבניין.
הוא פתח את הדלת נכנס פנימה, הניע ונסע משם.
"טוב, הגיע הזמן שנזיז את התחת השמן והמעושן שלנו.":
"כן."
"תחכה לי פה ואם אתה קולט משהו, לא משנה מה, אתה מרביץ לי
צקצוק בביפר, הוא על רטט. ברור ? "
"כן חיים המפקד הרס"פ. "
"טוב. שתונק ותביט על אומן בפעולה. "
ניגבתי את הידיים בלי שירון ישים לב במכנס הבד, הרבצתי 'ויש'
על הקרחת, בדקתי את היד ויצאתי לדרך.
הבניין היה וינאי, כמו רוב הבניינים בוינה. והשניצלים.
בניין אבן ישן, בלי אינטרקום או מעלית. שלוש קומות, שתי דירות
בכל קומה.
עליתי בזריזות לקומה השלישית, שולף את ערכת הפריצה בעדינות
מהכיס ומתחיל לחטט במנעול.
אף פעם לא הבנתי איך זה ממש עובד אבל זה פאקינג עבד על כל
מנעול שניסיתי עד היום.
בדקה וחצי המנעול נכנע ונכנסתי לחדר.
ריח עדין של גראס עמד באוויר.
הסתכלתי מסביב.
חלון קטן, כורסאות חומות, קיר עם טפט בצבע בז'-חרא עם תמונה
סתמית.
שולחן פינתי עם מנורה צהובה, מאפרה עם כמה בדלים מעוכים ומה
שנראה כמו סוף של ג'וינט. לקחתי שאכטה להירגע קצת.
מסיבונת קטנה ארגן לעצמו המניאק.
שמתי מיקרופון אחד מאחורי התמונה והתקדמתי לכיוון חדר השינה.
עוד אחד שם וגמרנו. חופש, שמש, חול לבן וקוקטילים (בשירות
המדינה).
עברתי את חדר האמבטיה והמשכתי במסדרון לכיוון החדר האחרון מצד
ימין שנראה כמו חדר השינה.
הדלת הייתה חצי פתוחה, דחפתי אותה בעדינות פנימה.
הכול עלה לי למעלה.
הידיים החלו להזיע והכנסתי את המיקרופון לכיס שלא ייהרס.
על המיטה שכבה בחורה.
ישנה.
טוב, נכון שבמוסד מלמדים לאלתר וזאת למעשה הדרך של מרגל לשרוד
בעולם המעורפל של רציחות פוליטיות, גניבת סודות וקניית אנשים.
אבל Man אני שונא את זה.
שונא שמשהו לא הולך לפי התכנון.
לקח לי שנייה להתאפס. שתי ברירות : 1. ללכת בלי לשים עוד
מיקרופון = פקשוש. 2. היא ישנה בהשפעת הג'וינט, נשים את
המיקרופון (בהשפעת הג'וינט) ונלך = הצלחה.
היא הייתה בלונדינית, לא אמיתית כנראה.
שכבה עירומה מחבקת את השמיכה, ברכה מכופפת אליה כשהיא שוכבת על
הבטן, נסערת.
יאללה, נשים את המיקרופון ונתחפף.
פסעתי בצעדים קטנים וזהירים לכיוון מנורת הקריאה שהייתה על
השולחן ליד המיטה. מהחלון ליד המיטה ראיתי את הפולקסווגן הלבנה
שלנו עם ירון בתוכה חונה בצד השני של הכביש.
התקנתי את המיקרופון מתחת למנורת הקריאה.
אנחה נשמעה מהמיטה.
"מישל ? חזרת כבר ? "מלמלה הבחורה בצרפתית.
"כן." עניתי לה מתוך אינסטינקט. צרפתי. "תחזרי לישון."
"אבל אני לא רוצה לישון. אני רוצה לכייף." אמרה שראשה תקוע
בתוך הכרית, נאבקת עם העמימות הכימית שנכפתה עליה מרצון.
"טוב." עניתי בקול רועד. "אני הולך להתקלח ואז לקרוע לך את
הצורה." בצרפתית.
"אני מחכה." מלמלה הכרית בקול מתגרה.
אמרתי שמע ישראל בלב ויצאתי במהירות מהחדר.
נכנסתי לאמבטיה, פתחתי את הברז של המקלחת ופניתי לכיוון הדלת.
הביפר החל לרעוד וגם אני.
קראתי את ההודעה תוך כדי סיבוב הידית של הדלת.
"מוסטפה חזר."
במדרגות ראיתי אותו.
הוא לא כ"כ שם לב אליי בגלל שהחזיק שני סלי נייר חומים מלאים
בכל טוב.
ירדתי למטה וסימנתי לירון להניע את הפולקסווגן.
הגוש ירד למטה, הידיים הפסיקו להזיע, מקסיקו HERE I COME .
ירון הניע.
פיצוץ עז הרעיד את המדרכה.
השתטחתי מאחורי הפורד אסקורט של מוסטפה כשחתיכות ירון ורכב
גרמני עפות באוויר שרופות.
האוזניים צלצלו בטירוף.
די חלאס. אני חייב איזו קטנה להירגע כי אני הולך למות פה.
איזה בלגן.
שמעתי סירנות מרחוק, קמתי, התנערתי והתחלתי ללכת לכיוון
המלון.
מוסטפה עמד בחלון המנופץ מסתכל באדישות על המכונית הבוערת.