אחד התנינים מחמת גדר הצליח לברוח והשתקע בכנרת, סיפר בן דוד
שלי, חבר שלי ראה אותו זוחל למים מהחניה בזמן שהוא עשה מנגל.
עכשיו הוא קטן, אבל כשהוא יגדל יהיו לא מעט מתרחצים שישלמו
בחייהם על המחדל הזה.
זו אגדה אורבנית, אמרתי, כבר שמעתי את הסיפור הזה בכמה גרסאות
במשך כמה שנים. אפילו פעם שמעתי שיש בכנרת כריש. אנשים אוהבים
להאמין לסיפורים כאלה כי הם מציתים את הדמיון.
יש כריש בכנרת, הוא התלהב, מעניין מה יקרה כשהתנין יפגוש אותו.
זה יהיה קרב לחיים ולמוות. הכריש מהיר יותר, אבל אני חושב
שתנינים יותר חזקים.
אין כריש בכנרת, הדגשתי ברוגזה, ואין גם תנינים, אלו מעשיות,
בדיוק כמו המעשיה שיש מישהו שמדביק בדיסקוטקים אנשים באיידס.
הוא הביט בי במבט מלא תוכחה. אתה יודע כבר כמה הוא הדביק?
לפחות עשרה. הוא מסתובב עם מזרק נגוע ומנסה לפגוע בכמה שיותר
אנשים, אי אפשר לעלות עליו כי הוא מהשב"כ. אני הפסקתי ללכת
למועדונים בגללו.
מה אתה מקשקש, גיחכתי, אתמול הלכת למסיבה באלנבי.
נכון, הוא אמר, אבל אני וחברה שלי השגחנו אחד על הגב של השני.
לא היה רגע שבו לא היינו ביחד, וכשהיא הלכה לשרותים אני נצמדתי
אל הקיר.
אתה מתנהג בדיוק כמו כל האנשים הפשוטים, הוספתי, אתה מעדיף
להאמין לסיפורים מאשר להתמודד עם המציאות, ו... השתתקתי. רציתי
לומר לו שבגלל זה הוא למד פרסום, שהוא המציא לעצמו סיפור חיים
עתידי שבו הוא יהיה פרסומאי מצליח, למרות שכשרון אמיתי אין לו,
אבל לא אמרתי דבר.
אחרי כמה ימים חלמתי שאני שוחה בכנרת ושתנין תופש אותי בשוק
ומושך אותי מטה אל הקרקע הבוצית החלקלקה. למטה, בתוך מנהרה
טחובה הוא הכניס אותי לכלוב. הפנים של התנין נראו כמו הפנים של
בן דוד שלי וגם קצת כמו כריש. הוא צחק והצביע. הסתובבתי לאחור,
בכלוב היו לפחות עוד עשרה אנשים. אחד מהם היה מושיק, הכשלון של
השכבה. אני חושב שלא חשבתי עליו מאז שסיימתי את התיכון. מזרק
ענקי היה תקוע לו בגב.
כשהתעוררתי סיפרתי לחברה שלי, אריאלה, את החלום. הוא לא הרשים
אותה במיוחד.
חיי הנפש שלך, היא אמרה, מאד רדודים בזמן האחרון, זה בגלל שאתה
כל היום יושב ורואה טלויזיה.
זה עצבן אותי. תמיד היא מצליחה לסובב את הסיפורים שלי לעובדה
שאין לי עבודה כרגע ושאני אוהב לראות טלויזיה. אין שום דבר רע
בלראות טלויזיה, עבדתי מאד קשה בשנתיים האחרונות, ואם כרגע מצב
השוק לא מאפשר לי לעבוד מותר לי קצת לנוח, הסברתי לה.
כשיהיו לך גידולים בעין מרוב צפיה בטלויזיה, תדבר אחרת, אמרה
חברה שלי.
גידולים בעין, התרגזתי, מאיפה הבאת את זה. מה הקשר בין גידולים
בעין לטלויזיה. נו, כולם יודעים אמרה אריאלה שמזגנים גורמים
להתכווצויות בראות, מיקרוגל לסרטן עור וטלויזיה לגידולים בעין.
זו הקרינה האלקטרומגנטית שמשבשת את פעולת התאים בגוף. השמועות
האלו הן שטויות, אמרתי לה, כמו הסיפור על התנין בכנרת או על
המופרע שמדביק אנשים באיידס במועדונים.
היא הביטה בי בחומרה. למה אתה חושב שאני לא הולכת יותר
למועדונים, היא אמרה, בדיוק בגלל זה. לא שאני מאמינה לסיפורים
האלו, אבל אם עשירית ממה שמספרים זה נכון עדיף לא להסתכן.
ובנוגע לתנין בכנרת זה באמת קישקוש, היה שם תנין, אבל איזה
כריש גדול טרף אותו מזמן.
ההגיון שלה הוציא אותי מהכלים. אריאלה, אמרתי, תקשיבי לי טוב,
אלו אגדות ילדותיות שאנשים מספרים אחד לשני כדי להתמודד עם
המציאות העירונית המדכאת. האגדותעוזרות לנו להתמודד עם החרדות
הלא רציונאליות שלנו באופן נרטיבי. שימי לב, כמעט כל הסיפורים
מתעסקים במוות.
אם אתה כל-כך חכם, אמרה אריאלה, אז איך תסביר את זה שאתה לא
מוצא עבודה?
היא מסוגלת לשגע אותי, הבחורה הזו.
אחרי כמה שבועות נפגשתי עם בן דוד שלי בבית קפה. הוא בדיוק
התקבל לעבודה באיזה משרד פרסום מצליח ולמרות שהוא היה
הקופירייטר הכי צעיר במשרד בחרו דווקא את הקמפיין שלו לבגדי
ים. אני חשבתי שהרעיון שלו הוא מאד שטחי וזול, אבל לא אמרתי
כלום. בקמפיין רואים כל מיני בנות בבגדי ים אפרוריים טובלות
בכנרת, שלפתע מופיע תנין ביניהן. הבנות מתחילות לצרוח ולברוח
לכל הכיוונים אבל התנין לא רודף אחריהן. הוא זוחל אל החוף תופש
את הדוגמנית המובילה בבגד הים הזוהר ונעלם במים. ואז מופיעה
איזו כתובית בסגנון "יש לו טעם טוב". הפרסומת עוררה בי דחייה,
יש פרסומאים שמוכנים לחצות את כל הגבולות רק כדי להשיג קצת
חשיפה. אריאלה קנתה בגד ים מהקולקציה.
שמעת, אמר בן דוד שלי והציץ בשעון החדש שקנה, יש איש שלג
בחרמון.
הוא נפרד מהחברה שלו ויוצא עכשיו עם הדוגמנית מהפרסומת. היא
בחורה יפה אבל לא כל-כך נבונה. היא טוענת שראתה פעם מעל המשביר
לצרכן צלחת מעופפת. כשבן דוד שלי מספר לי עליה ועל המעשיות
האלו אני משתגע, פשוט משתגע, ואני לא מוצא עבודה. זה המצב
בשוק, אתם יודעים.