האצבע ברגלו הייתה שבורה, ללא ספק, אך הוא לא נתן ליבו לדבר,
רק בעט שוב בדלת הסגורה. "זה חסר טעם", הוא צעק, מקרב את שפתיו
אל הדלת, "עדיף שתפתחי את הדלת ונפתור את זה בשיחה". לא נשמע
קול מבפנים. לרגע הוא הניח את מצחו על הדלת, נשען. אחר-כך הוא
היכה שוב בדלת באגרופו וירד במדרגות לקומה הראשונה.

זה היה בניין ישן, שלוש קומות, שתי דירות בכל קומה. שני גרמי
מדרגות הפרידו בין קומה אחת לאחרת, מספר מדרגות לכיוון אחד,
מספר מדרגות בכיוון ההפוך ואז קומה אחרת. בין שני גרמי
המדרגות, היה חלון קטן, מלבני, פיסת פלסטיק שאיפשרה לאור
שבחוץ, להיכנס פנימה לתוך חדר המדרגות החשוך מטבעו. הוא גר
בקומה השלישית, בקומה הראשונה גרה בעלת הבית. היא קנתה את הבית
אחרי שבעלה נפטר, חשבה שזה עסק טוב להשכיר דירות לאנשים,
כל-מיני אנשים, אנשים שונים ומגוונים, אנשים משונים. לפעמים
קשה לדעת מיהו האיש שעומד מולך, או מיהו יהיה בעוד חצי שנה
מעכשיו.

הוא ירד במדרגות באיטיות. הכאב באצבע ברגלו הציק לו. הוא אחז
את מעקה המתכת, השחור והחלוד בידו האחת והעביר את המשקל מרגל
לרגל, עובר ממדרגה אחת לאחרת. "אתה חייב להירגע", הוא לחש
לעצמו. השמש שבחלון הפלסטיק הייתה מכוסה בענן. באופן כמעט
אוטומטי הוא שלח את ידו למתג התאורה. אור נדלק בחדר המדרגות.
הוא הסתובב בגרם המדרגות שבכיוון ההפוך. "אני שונא את הריבים
האלו", הוא חשב לעצמו, "זה חייב להשתנות", הוא המשיך, "אני
חייב להשתנות". הוא עצר לרגע ולקח נשימה עמוקה, הוא הרגיש את
הכאב באצבע השבורה, "כל-כך הרבה כאב" הוא אמר נושף את האוויר
מריאותיו, "כל-כך הרבה כעס", הוא אמר בקול שקט יותר,  "אני
שונא להפסיד, אני שונא להיכשל". בחלון הפלסטיק שהפריד בין
הקומה הראשונה לשנייה נגלתה השמש מתוך הענן שהיה בתנועה. הוא
הרים את ראשו אל החלון, "צריך להגיד למנקה שתעביר סמרטוט על
החלון הזה", הוא אמר לעצמו, "האמת שזה ממש גבוה, היא בטח תצטרך
כיסא", הוא המשיך, "או סולם". הוא הסתובב בגרם המדרגות שבכיוון
ההפוך והמשיך לרדת. המחשבות שלו התרוצצו בראש, והכאב דרש תשומת
לב. לפני שדפק על הדלת של בעלת הבית, הוא נזכר לפתע במשהו,
מבין לרגע אחד דבר-מה שלא שם לב אליו, אולי לא שם לב אליו כבר
זמן רב, אבל זה היה כבר בתוך התנועה, היד כבר הונפה מעט מעלה,
והאגרוף נקש בעוצמה מבוקרת על הדלת, נקש ונקש והפסיק.      

"אני צריך שתפתחי לי את הדלת של הדירה שלנו", הוא אמר לבעלת
הבית, "היא שוב לא נותנת לי להיכנס, בטח נעלה את עצמה באמבטיה
או משהו כזה". בעלת הבית התבוננה בו לרגע ואז נעלמה לתוך דירתה
ושבה כעבור רגעים אחדים עם צרור מפתחות בידה. היא נעלה את הדלת
מאחוריה.  

כשהם עלו במדרגות המפתחות שיקשקו בצרור. היא עלתה לפניו,
מקדימה אותו במדרגות ספורות, הוא נשרך מאחור עם הכאב. "אנשים
משונים", היא מלמלה לעצמה, "מה שהאהבה יכולה לגרום לאנשים,
אנשים מסכנים". היא הביטה אל חלון הפלסטיק, "מחר אני אגיד
למנקה להעביר סמרטוט על החלון הזה", היא חשבה לעצמה כשהם טיפסו
לקומה השנייה, "וגם צריך לצבוע מחדש את המעקה", היא המשיכה,
מעבירה את כף ידה על החלודה שבקצה המתכת.

לפעמים לאנשים מבחוץ קל יותר לראות את הדברים כמו שהם. אורח
לרגע רואה כל פגע, כך אומרים, כאילו הם לא מעורבים, נקיים
מפניות, אובייקטיביים, לכאורה. כשאתה בפנים, אתה רואה תמונה
אחרת, אתה מערב דברים שאתה רוצה לראות ולפעמים אתה פשוט מעלים
דברים שאתה לא רוצה לראות. אולי כל אחד רואה את התמונה שלו,
ולכל אחד המציאות שלו, וכולן אמיתיות באותה המידה.

"תקשיב, אתה חייב להפסיק עם זה", אמרה בעלת הבית כשהם עלו בגרם
המדרגות האחרון, "זה חייב להיפסק, אתה מבין?". הם טיפסו בשקט
עד לדלת הכניסה לדירה, היא עדיין הקדימה אותו במספר מדרגות.
בעלת הבית נעצרה לפני דלת הדירה והוא, נושם בכבדות, נעמד
מאחוריה, ממתין. "היא עזבה כבר לפני יותר משנה", אמרה בעלת
הבית, מכניסה את המפתח לחור המנעול ומסובבת חצי-סיבוב שמאלה.
הדלת נפתחה. "והיא כנראה לא תחזור", היא המשיכה, שולפת את
המפתח מתוך המנעול בעוד הוא צועד באיטיות לתוך הדירה. הוא
התבונן בה במבט אטום, כאילו לא שומע כלל את מה שהיא אומרת.
"אתה חייב ללמוד להתמודד עם זה", היא הוסיפה, מתבוננת בו בהבנה
מהולה בעצבנות, "הייתם זוג נחמד כששכרתם את הדירה, ניסיתם לגור
ביחד, האהבה פרחה, כל הכבוד באמת, אבל לא הצליח לכם, היא עזבה,
תתבגר, היא לא חוזרת, תעבור הלאה, אתה בחור צעיר, תמצא לך אהבה
חדשה".

הוא התבונן בה בשקט, "תודה", הוא מלמל, עומד מאחורי דלת
הכניסה, ואז סגר את הדלת מאחוריו. בעלת הבית ירדה במדרגות
לכיוון דירתה, "רק עוד כמה חודשים", היא אמרה לעצמה, נאנחת,
"לפחות לחוזה הזה יש תאריך סיום".

הוא צלע אל חדר האמבטיה, פתח את הברז בכיור ונתן למים לזרום,
מביט בזרם הנשטף אל הפתח בתחתית הכיור. הוא הרטיב את ידיו במים
הקרים ושטף את פניו. הוא התבונן בדמותו שבמראה, הוא רצה להבין,
הוא ניסה להבין, אך הכאב מילא אותו. היא הייתה האהבה שלו, הוא
רצה שהיא תהייה שלו לעד. לפעמים הוא נזכר ואחר-כך הוא שוכח,
אולי בכוונה. היא הייתה האהבה שלו, הוא לא רצה למצוא אהבה
אחרת, לעבור הלאה. כולם אומרים שזה נורמלי, שאנשים מתאהבים
ואחר-כך נפרדים, ככה זה בחיים, יש אהבות שמצליחות ויש כאלה
שלו. חלק ממנו האמין בחלק מן הדברים האלו, אך חלק אחר לא רצה
להאמין בזאת, הוא רצה אותה, מבחינתו, היא עדיין הייתה האהבה
שלו. הוא עצם את עיניו והדמות שבמראה עצמה את עיניה אף היא,
אחר-כך הוא פתח את ארון התרופות וניסה לטפל באצבע השבורה שברגל
ולחבוש אותה, כי לא היו בנמצא תרופות אחרות, שיתאימו לליבו או
נפשו הפצועים וחבולים אף הם.