להקה של ציפורים חולפת בשמיים המעוננים. מסודרות במבנה, לכל
אחת מקום משלה בקבוצה. שמש כתומה ואליפטית החלה בשקיעתה מבעד
לעננים אפורים והמציאות שוב מוארת במעין אור כחול-סגול. צללים
מתארכים ונעלמים מהלכים ברחובות. שוב אני יושב מול השולחן, מול
הקיר, מול החלון, מנסה להבין משהו חדש מתוך המשפטים שאני כותב,
מתוך הזכרון שלפעמים מציף אותי.

"תראי, כבר כמעט סוף החודש", שמעתי את אבא שלי אומר לאמי, בעוד
אחת מן השיחות חסרות המשמעות שהם נוטים לנהל. הזמן אינו נוטה
לעצור, אף לא להאט, אך גם לא להחיש את קצבו. הזמן פשוט נמצא
שם, זורם לכאורה, במעין קו דמיוני הנמתח בין אירוע אחד לאחר,
בתוך תפיסה שאנחנו מנסים לפתח אודותיו. "כן, כבר כמעט סוף
החודש", חשבתי לעצמי.

אני נזכר, כשהייתי בכיתה א', בערך בן שש וחצי, או אולי הייתי
בדיוק בן שש, בדיוק ביום ההולדת, אני לא זוכר במדוייק, קיבלתי
במתנה מהורי שעון. זה היה שעון קטן, לא כמו שעונים דיגיטליים
רגילים של גברים. זה היה שעון קטן יותר, כמו של בנות, אבל אז
לא חשבתי שזה שעון של בנות. זה לא היה שעון מיוחד כל-כך, מן
שעון רגיל כזה, של סאניו, דיגיטלי, קטן, מראה את השעה והדקות,
השעון הראשון שלי. לחיצה על הכפתור בצד הימני תגרום לשניות
להופיע ולחיצה על הכפתור בצד השמאלי תגרום לתאריך להופיע. יש
גם כפתור מיוחד, מוזר, בצידו השמאלי של השעון, כפתור שקוע, אי
אפשר ללחוץ עליו. אני זוכר שתמיד רציתי לדעת מה הכפתור הזה
עושה, אבל אחי אמר לי שלא צריך לגעת בו, ואבא שלי והוסיף, "שלא
תקלקל את השעון". מאד רציתי ללחוץ על הכפתור הזה, אבל פחדתי.
את השעון קיבלתי בערב. לפני שהלכתי לישון, הנחתי את השעון מתחת
לכר. למחרת, ענדתי את השעון החדש על פרק ידי וכל מי שעבר מספיק
קרוב אליי זכה לדעת בקולי הילדותי מה השעה המדוייקת, חלקם
אפילו זכו לדעת מה התאריך.

יום אחד החלטתי לאזור אומץ וללחוץ על הכפתור השקוע. לקחתי את
אחד העטים של אחי ובעזרת קצה העט לחצתי על הכפתור השקוע. הזמן
התחיל להבהב ואני חששתי מעט. לחצתי על הכפתורים האחרים והזמן
נע קדימה ואחורה. הפחד התחלף בהתרגשות, לרגעים בודדים האמנתי
שאני יכול לשלוט בזמן, אבל אחי הסביר לי שהשעון מראה רק שיטת
מדידה וזה לא ממש שליטה בזמן. אז עוד לא הבנתי בדיוק על מה הוא
מדבר, אבל התחלתי לפתח מודעות כלשהי לזמן.

השעון ההוא כבר מזמן אינו עמי, מן הסתם התקלקל והפסיק לעבוד,
או שהבטרייה נגמרה, אולי זרקתי אותו, קשה לזכור את כל הפרטים
באופן מדוייק, לפעמים אני אפילו ממציא. היום יש לי שעון אחר
ואני חושב שאני ממש מכור אליו, מכור לזמן, מכור לשליטה, מנסה
לשלוט בזמן, להניע אותו קדימה, או אולי חשוב מכך, לאחור.

פעם הסתכלתי בתמונה של אחי, עירום, מתחל למפל מים. שאלתי אותו
אם הוא לא מתבייש להיום עירום לפני החברים שלו ואחי ענה לי
שהוא לא מרגיש עירום בלי בגדים, אבל הוא כן מרגיש עירום בלי
המשקפיים שלו, כי יש לו מספר גבוה. אני חשבתי לעצמי שאני מרגיש
עירום כשאני בלי השעון, לא יודע את השעה במדוייק.

המבנה הסימטרי של להקת הציפורים נשבר לפתע, והיא משנה צורתה.
משב רוח קריר מצנן את עור פני וצמרמורת עוברת בשדרתי. "תראי,
כבר כמעט סוף החודש", מהדהדות המילים בראשי. כמעט סוף החודש,
ואחר-כך החודש מסתיים וחודש אחר מתחיל ובדיוק אותו התהליך
מתרחש עם שעות, או שבועות, או שנים. הזמן עובר, או שאנחנו
עוברים בו, לאן בעצם אני רוצה להגיע ? לפעמים אני מאמין שכל
אחד מתמודד עם המחשבות הללו בשלב זה או אחר של חייו, אבל
מהיכרות עם אנשים שונים אני יודע שלא כך הדבר. אני חייב
להתמודד עימן, איו כאן אפשרות של בחירה כלל וכלל, אני מוכרח
להתמודד עימן, זה משהו באופי, משהו בתכונות, בגנים, זה בתוך
הראש, המחשבות מתרוצצות ומתפרעות ללא מנוחה והתהיות פשוט צפות
מתוכן. לפעמים אני מצליח להסיט את הכיוון, אולי לטבוע בתוך
הזכרונות, רק כדי לנוח לרגע מכל השאלות האלו.  

ראשי מושען קלות לאחור, נח על הצוואר, ואני ממשיך להיזכר. בגיל
שש-עשרה, בחופש הגדול שבין כיתה י' ליא' נסעתי לחיפה. אחי גר
שם באותה תקופה ושהיתי אצלו לכמה ימים, מן חופשה שכזו. ירדנו
לעיר ועשיתי חור באוזן. אני זוכר שפחדתי לעשות עגיל באוזן,
פחדתי מן הכאב, פחדתי מזיהום, אבל יותר מזה פחדתי מן התגובה של
ההורים שלי, של אבא שלי. האיש בחנות ניגב את תנוך האוזן
השמאלית שלי בצמר-גפן רטוב באלכוהול, אחר-כך הידק את אקדח
העגילים, הטעון בעגיל רפואי, אל האוזן שלי, "אתה מוכן?", הוא
שאל אותי, לא עניתי. שנייה אחר כך היה לי עגיל באוזן. כשחזרתי
הבייתה אמא שלי חייכה במעין מבוכה כשראתה את העגיל, אבא שלי לא
דיבר איתי במשך חודש.

אחרי חודש חזרנו ללימודים, בבית-הספר לא אמרו כלום, אבא שלי
חזר לדבר איתי, בכל אופן לא דיברנו כל-כך הרבה גם קודם לכן.
הורדתי את העגיל הרפואי כשהיינו במסיבה. חברה שלי לשעבר לקחה
אותי לחדר שלה ונתנה לי עגיל אחר. אהבתי אותה מאוד, את החברה
שלי לשעבר, התאהבתי בה ממבט ראשון, ברגע שבו ראיתי אותה בכיתה
ט', גיליתי לה רק אחרי חצי שנה. היינו חברים לזמן מסויים,
אחר-כך נפרדנו. אני חושב שהיא אהבה אותי, אולי אפילו מרגישה
כלפי משהו אף היום. אני זוכר שפעם היא ניסתה לגמול אותי מן
השעון, "תן לי את השעון", היא אמרה, ואני מהסס, מוריד את השעון
מעל פרק ידי ומוסר לה אותו, מפקיד אותו בידיה הנאמנות, כמו
שהפקדתי את ליבי אצלה. היה לי קשה, אבל בשבילה הייתי מוכן
לעשות הכל.

כשהיא נתנה לי את העגיל, עדיין אהבתי אותה מאוד. העגיל היה לי
חשוב, הערכתי את המתנה הזו. העגיל סימל לי משהו. עגיל כסף,
עגול, פשוט. שלפתי את העגיל הרפואי מן החור והשחלתי את החישוק
הכסוף פנימה. חברה שלי לשעבר הביטה בי, אמרה שאני נראה טוב,
"יפה מאוד", היא אמרה. התרגשתי. אחר-כך חזרנו למסיבה בחדר
האורחים, אהבתי אותה מאוד.

אני זוכר שאת העגיל ההוא שמרתי זמן רב. אפילו כשהתגייסתי שמרתי
עליו, הוא היה חבוי בתוך הכיס של הכסף הקטן בתוך הארנק שלי.
הייתי עונד אותו בשבתות. יום אחד הוא נעלם, לא הצלחתי למצוא
אותו. התעצבנתי נורא, כעסתי, התרתחתי, אבל לא מצאתי אותו.
אחר-כך נרגעתי. מאז לא היה לי עגיל אחר.

טלפון מחברים מעיר אותי מן המחשבות. "כן, כן, אין בעייה, תשע
בערב, בקפה, אין בעייה, אני אגיע", אני מנתק. קפה הפוך, אולי
משהו לאכול, אולי עוגה, שיחה חסרת משמעות, רכילות, פריקת
מילים. ניצול החברים שלך כקהל לחוויות שלך, להיות קהל בעצמך,
קצת מציצנות, קצת חשפנות. "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק
בלתכנן תוכניות", אני נזכר במשפט ששמעתי פעם באיזו תוכנית
רדיו, או אולי קראתי זאת בספר, אני יושב וממשיך להרהר.

זמן רב עבר בשעון שלי מאז אותו עגיל, שבטח נמצא איפשהו, אולי
עם השעון הישן שלי, הקטן, מכיתה א', אולי במקום בו נמצאים כל
הדברים שהולכים לאיבוד, מן גן-עדן לחפצים אבודים. שניות רבות
חלפו בשעון שלי מאז אותה אהבה. החור שבאוזן נסתם, לא היה בו
עגיל אחר. החור שבאוזן נסתם, אבל את החור, את החלל, שהיא יצרה
עוד לא מילאה אף אחת אחרת והמודעות לזמן, אותה מודעות אותה
התחלתי לפתח עוד בכיתה א', רק מזכירה לי כל שנייה ושנייה, שכבר
זמן רב עבר מאז שאהבתי והתאהבתי בנפש אחרת. אני יושב ומביט
בשניות השחורות, החולפות להן בשעון דיגיטלי אפור, קר, מונח על
פרק ידי השמאלית בעוד זו הימנית אוחזת בעט, משרטטת אותיות בתוך
שורות, מנסה למצוא משמעות בתוך כל המילים הללו.
           
לפעמים אני לא יודע מה בדיוק אני כותב. אפילו לא למה. בעצם זה
כלל לא משנה, העיקר שקצה העט חש את מגע הדף והיד לא תפסיק לנוע
על השורות, זו אחר זו, אחת אחרי אחרת. אולי זה השעמום שעלול
לשגע אותי. סדר יום פנוי מידי שמכניס רגעים של מחשבה עודפת, אך
לפעמים השעמום יכול גם להיות ההשראה שלי. העיסוק, הלחץ, מילוי
הזמן בדברים לעשות, הרי הם בריחה אחת גדולה. הפחד מלחשוב
ולהרגיש באמת, להתעמת עם בעיות או הזדמנויות בחיים. כשאתה ניחן
ביכולת לחשוב אתה מבורך ומקולל כאחד. מבחינתי זו לא יכולת, זה
צורך. זה כלי מדהים לניתוח ולהבנה, אך זה אותו כלי שיכול
להוריד אותך ביגון שאולה. ביגון ובעצב ובדיכאון קיומי מתמשך.
כל-כך הרבה שאלות, מחסור כה רב בתשובות חד-משמעיות.

השמש כבר עברה לצידו האחר של העולם, להתחיל יום חדש, במסגרת
תפקידה. השמיים משחירים, מוקדם, מוקדם מידי. "תראי, כבר כמעט
סוף החודש", אני לוחש לעצמי את המילים, אולי בתקווה להבין דבר
חדש תוך הגייתן של ההברות. במקלחת, המים החמים זורמים על שערות
ראשי ועל גווי החשוף. אני מסובב את הברז והמים מפסיקים זרימתם.
אדים ממלאים את החדר והמראה מחזירה תמונה מטושטשת של המציאות.
מבעד לכתמים ברורים אני מצליח לראות את דמותי מתעטפת בחלוק
הרחצה.

אני מתייבש ומסתרק, מכניס את עצמי לתוך בגדיי, מתעטף בבד,
בעטיפה, החוצצים ביני ובין האוויר שבחוץ. "אז מה?" אני אומר
בקול רם אל הדמות המשתקפת אליי מן המראה שבחדר, "אז מה אם כבר
כמעט סוף החודש?" אני כבר כמעט צועק. ברדיו הם אמרו, שמחר הוא
היום הראשון בשארית חיי ואבא שלי אמר שכבר כמעט סוף החודש ואני
עדיין לא מצליח למצוא משמעות בכל העניין הזה. בסופו של דבר אני
בסך הכל מנסה להיות מאושר, אולי בדיוק כמו כולם. אני מכבה את
האורות בדירה, משאיר אור רק במטבח. אחר-כך אני נועל את הדלת
מאחורי ויוצא לשתות קפה עם חברים.