בתוך תוכי, גועש עוד גופי,
מגע האתמול,חרוט בזיכרוני.
יושבת מחכה שהשעון יעצור,
שהדממה לא תעבור.
משמי התכלת הגדולים, ניבטים בי עננים,
השמש החודרת מבעד לזכוכית,
מסנוורת, את אישוני עיניי, החשופים.
גופי, משווע ללטיפה של שמש חמימה.
דרך החלון הגדול אני מביטה,
גומעת כל פיסת אדמה, בעיניים צמאות.
שלווה אינסופית, מציצה בי חזרה.
נפשי הומה בהרגשה של שכרון חושים.
מלוטפת באבחות קלות, באוויר הקריר, הנוגע בעורי.
דממת היקום מופרת בנסיעת גלגלים, בשבילים המסומנים.
קולות מטוסים, בשמי התכלת הפרושים,
משתלבים בקולות של ציוצי ציפורים,
כמו דו שיח הם מנהלים.
חורטת בנשמתי את מעוף הסילון,
את תזוזת צמרות העצים.
ברוח הקלה המנשבת לה, מבעד לחלונות הגדולים.
מתוך המרחבים, עולים קולות של פטישים,
מכים על ברזל מחושל.
מתערבבים עם קולות אנשים, פה ושם.
המשור המנסר את הדממה מצטרף למגרפה,
החורצת, בתוך הקרקע.
שדות מעובדים שורות, שורות של עצים.
עוד יום של חול מביט בי חזרה.
פותח את השגרה המפליאה
בתחושה לגמרי שונה.