גופי דוחה הכל. הוא דוחה את הסיגריות שאני מעשנת, הוא דוחה את
האוכל שני אוכלת, הוא דוחה את המים שאני שותה, הוא דוחה אפילו
את הכדורים שאני שותה, כמו: אקמול, אספירין ועוד כל מיני משככי
כאבים אחרים.
הגוף שלי דוחה הכל, הוא דוחה את הרגשות שאני מרגישה, הוא דוחה
את המחשבות שאני חושבת,
הגוף שלי דוחה אפילו את הסמים שאני מעשנת ואת האלכוהול שאני
שותה, הוא דוחה הכל...

העולם הוא אכזר, אני מרגישה כמו במלחמה. אני זוכרת את הגטו,
אני זוכרת איך שרפו אותי בחיים, אני זוכרת הכל...

אני יודעת איך נולדתי מחדש, שחורה כפחם.
שיער חום כמו האדמה השחורה והרטובה,
את עיני הכחולות כמו הים, לא רואים דרכן דבר, כמו זכוכית אפלה.

אף אחד לא מנסה לראות דרכן,
כולם מפחדים מהילדה ה"שחורה"...
עורה הרך כמו המשי, הגוף הלבן כשלג,
ושפתיה האדומות כמו הדם של המת!
לבושה בשחור כל חייה, פניה העצובות.
כאילו מספרות את כאבה, היא יושבת מסתכלת על עצמה
בראי ולא רואה דבר!

היא יודעת ואני יודעת, שאנחנו בעצם אותו האדם, אבל חיינו
ומחשבותינו מתחלקים לשניים.
לי יש צחוק של מכשפה או כמו שועל או נחש שטני.
אבל לפעמים אני גם בוכה בחשכה.
מתעוררת מחלום, מלאה זעה קרה עלי ועל המיטה כולה
ופתאום שוב נוזל ממני הדם.
הדם שנוזל  מהאף ומהצלקות הקטנות. לא, לא ניסיתי להתאבד...
החתול שרט אותי.

ולה, לה יש עצבות מתמשכת. היא לא יוצאת ממני, היא כל הזמן
שמורה בתוכי, בלבי הפעוט. היא בוכה במקומי מתי שצריך וצוחקת
במקומי מתי שצריך, אבל בפנים, לא בחוץ.
וכל אלה שאכפת להם (אולי קצת?) שואלים:
למה אני תמיד רצינית ? למה אני ניראת תמיד , שעוד רגע אני
עומדת לבכות? ואני, אני תמיד עונה: לא יודעת, מה זה משנה ?
               ולמה לכם איכפת פתאום? !