את נכנסת לכאן וחיפשת אותי בצרחות היסטריות "איפה הוא?! די,
תספרו לי מה קורה פה!"
אמא שלי הרגיעה אותך, רכנה וישבה איתך, וליטפה את ראשך בעוד את
מתפרצת בבכי ונופלת לרגליה על הריצפה הקרה והבודדה, כולך לובשת
את הפיז'מה שקניתי לך עם ז'קט ונעלי ספורט, רטובה אחרי שרצת
בגשם. בודדה ומסכנה שופכת את דמעותייך על הכתף של אמא שלי.
אבא שלי מסתכל עליך בעיניים דומעות, מתאפק שלא להתפרץ בבכי הוא
בעצמו, מרגיש שעליו להחזיק את הדמעות כי הוא תמיד היה החזק
במשפחה - אבל גם הוא מרגיש שהוא עומד להישבר, ועדיין למרות זאת
מנסה להתאפק ומנגב את העיניים בשרוול הסוודר שלו.
כל האחרים - הדודים והדודות שלי מעדיפים להיכנס למטבח ולהשאיר
אתכם לבד.
"טלי..." אמא שלי מנסה לומר, באופן שלא משנה כמה מרגיע היא
תנסה שישמע הקול שלה, הרעד והכאב שבגרונה לא יצליחו להסתיר את
המתח והתסכול. "טלי!..." קולה רועד שוב, מתחילה לדמוע, בעוד
אבא שלי הולך לשבת על הספה כדי להביט בשטיח ולא לחיות את הסצנה
הנוראית הזאת, ולמרות שהוא יושב בסלון... מול חדשות ערוץ 2...
הוא עדיין נוכח...
חי ושומע הכל.

"טלי, עידן מת!"...
דומעת, שיערך הרטוב מכסה את הברכיים של אימי, בעוד את מחבקת את
רגליה והיא מחבקת את ראשך בחזקה ובכאב...
בחזקה וכאב כאילו את מחבקת אותי בפעם האחרונה -