הוא פותח את ארון התרופות, מוציא את הקופסה, שופך את תכולתה על
צלוחית קטנה. מצחיק שהוא עוד חושב להוציא צלוחית כדי לא ללכלך,
הוא בולע את הכל בשתי בליעות כואבות ומלאות יגון. הוא מרגיש
כאילו גרונו עומד להיקרע.
הוא לוקח את השקית, מלביש אותה על ראשו, הוא רואה מעורפל
עכשיו, העולם נראה פתאום ורוד. הוא לוקח את סרט ההדבקה ומדביק
את השקית חזק חזק לצווארו, הוא כמעט נחנק.
הוא בוכה, מייבב, הוא מבועת, אחוז טירוף, וכל חייו חולפים לנגד
עיניו, מכאן אין דרך חזרה, הוא ויתר על החיים. הוא חושב על כל
האנשים שיבכו כשידעו שהוא מת. הוא רק בן חמש עשרה, אלוהים. הוא
עוד אפילו לא התחיל.
הוא מרים את הסכין חצי מעולף, וחותך, לא משנה לו איפה, העיקר
לחתוך. ביד, בצוואר, באצבעות,  העיקר שיכאב.
הוא נשכב על הספה, הוא כבר חצי מת, כולו חתוך וחנוק והוא כבר
לא מרגיש כלום. לא את סרט ההדבקה, לא את המחנק בשקית, לא את
החתכים העמוקים בכל גופו, לא את הגרון השורף והפצוע.
פה הכל נגמר, את ההמשך לא אני ולא אף אחד אחר שיכול לספר לכם
על כך, יודע. זה הסוף.
עד כמה הכל היה רע? עד כמה החיים יכולים להתאכזר אליך? שום דבר
לא שווה יותר מהחיים. בטח שלא המוות, עם הכל אפשר להתמודד חוץ
מעם המוות.
אמא שלו נכנסת הביתה ומוצאת אותו מת על הספה, סביבו שלולית
דמעות, זה אפילו לא הוא, זו רק גופה נטולת חיים, הוא כבר מזמן
לא שם, היא לא מאמינה שהיא פספסה את הבן שלה ככה. יכול להיות
שזה היה עניין של שניות.

כל הדברים שהוא עוד היה יכול לעשות, להתחתן, להביא ילדים,
נכדים, לחוות חיים שלמים, אהבות, מריבות, טיולים, ידידות,
חברות, קנאה, אחווה, בחיים יש אין ספור דברים. כמה טיפשי מצידו
לוותר על הכל. ובשביל מה? בשביל ללכת בדרך הקלה? זו לא הדרך
הקלה. זו הדרך האחרונה שמובילה אל שומקום. ולחשוב עליו, יושב
לו שם, חושב על כל זה, יודע את זה, ובכל זאת רואה רק חלק קטן
מהתמונה, לא מחכים להסתכל על כולה.
לחשוב על הבן שלה, יושב שם בסלון, על הספה שעליה בילו שעות
רבות יחד. יושב שם, וחותך לעצמו את הוורידים, ובולע כדורים,
ומפסיק לנשום, וחושב על כל מה שהוא מפסיד, ובוכה, וכואב,
ומתחרט, ומפוחד. רק בשביל לא להיות שם היא נשארת בחיים.