יש לנו שכנים מטורפים. באמת, ממש מטורפים.
אנחנו יודעים את זה בוודאות כי כל יום ב-6:00 בבוקר הם קמים
ומתחילים לנקות את כל הבית, אבל לא סתם לטאטא ולהסיר אבק,
ניקיון יסודי. מזיזים את הרהיטים, מפעילים את שואב האבק, עושים
ספונג'ה, שוטפים את התריסים, כל הסיפור...
הרעש של גרירת הרהיטים על הרצפה הוא בלתי נסבל עבורנו, רעש חזק
ומחריש אוזניים שמשמש לנו כשעון מעורר בכל בוקר.
משפחת זוננשטיין (יש להם אפילו שם של מטורפים), גרה מעלינו,
זקנה מכוערת, זקן מכוער, הבן המכוער שלהם, וכלב קטן חום
ומכוער. הזקנה לא עושה כלום חוץ מלהשקות את אדניות הצמחים כל
היום ולהרטיב לנו את התריסים. הזקן עובד, רואים אותו רק בבוקר
ובערב. הוא נראה הכי נורמאלי משלושתם, אולי בגלל זה הוא עובד
כל כך הרבה שעות ביום אפילו בגיל שבעים - בכדי לברוח משני
הפסיכים שמחכים לו בבית. הכלב הקטן החום והמכוער מסתובב לו כל
היום בבניין עם הזנב מורם, חושב את עצמו לפחות לפודל צרפתי
גזעי. נובח על כל מה שזז, או גם מה שלא זז, ומרעיש לכל השכנים
בבניין למרות שהגודל שלו זה בערך שלושים ס"מ אורך, 10 ס"מ
רוחב, ו-10 ס"מ גובה.
אבל גולת הכותרת של משפחת המטורפים הזו הוא הבן שלהם, גבר כבן
ארבעים, שמן, קרח, עם משקפיים גדולות, שמסתובב עם מכנסי חאקי
קצרות שהוא מותח עד החזה, חולצה בפנים ושלייקס, בצורה די
תימהונית. הוא לא עובד, בקושי יוצא מהבית (חוץ מהפעמים שהוא
מוריד את הכלב המעצבן הזה. אין לו חברים, שלא לדבר על אישה או
ילדים, הוא גר עם ההורים כאמור בגיל 40! אבל הסטייה הכי גדולה
שלו - הוא לא נוגע באנשים.

יש לנו בבית מקל ארוך מפלסטיק, עם צבת קטנה בקצה. אם נופלים
בגדים או סדינים מחבלי הכביסה על הגגון של השכנים מלמטה, אנחנו
מרימים אותם בעזרתו. כשלאמא שלי התחיל להימאס להתעורר כל בוקר
ב-6:00 לקול המחריד של גרירת הרהיטים של המטורפים, היא לקחה את
המקל, הלבישה על קצהו גרב, כדי שלא יפגע בצבע של התקרה, ובכל
פעם שהתחילו הגרירות היא הייתה מכה איתו על התקרה בכל הבית, עד
שלחולי הנפש הבינו את המסר והפסיקו. ככה, כל פעם מחדש.
בהמשך הם התחילו לנקות גם בשעות מטורפות - 2:00, 3:00 בלילה...
המצב נהיה כל כך קשה, עד שאמא שלי מצאה את עצמה לעיתים תכופות
מאד ישנה כשלצידה מקל עם גרב, במקום גבר.
המקל קיבל שם חדש - המקל של זוננשטיין. אותו מקל דרך אגב, משמש
לנו גם כשלט לטלוויזיה הישנה, בעזרת הצבת הקטנה בסופו - אפשר
ללחוץ על כפתורי הממיר ולהעביר ערוצים.
"תביא לי את המקל של זוננשטיין" צועקת אליי אחותי מהצד השני של
הבית...
"טוב תביא לה, אבל תחזיר לי אותו כי נפלה לי גרב מהכביסה"
אומרת לי אמא, ובלילה כרגיל נרדמת מחובקת איתו. ככה התנהלו
החיים, המקל הפך לחפץ מאד שימושי בבית.
לזקנה היה עוד מנהג די חולני, על חבלי הכביסה שלה היו תלויות
באופן סדיר, שורה של סמרטוטי רצפה, ושורה של שקיות ניילון. ולא
שקיות ניילון ייחודיות, גדולות, חזקות, יפות... סתם. שקיות
ניילון רגילות מהסופר, ולא אחת ולא שתיים, שורה שלמה. וגם אלה
היו מפגע. שקיות ניילון לא סופגות מים כידוע וכל המים היו
מטפטפים על הכביסה שלנו ומרטיבים אותה.
את הקרח המוזר עם הקרס והשלייקס הייתי פוגש מדי פעם לצערי,
במעלית, בכניסה לבניין או ברחוב... ובאף אחד מהמקרים שפגשתי
אותו לא יצא אפילו במקרה שהוא עמד במרחק של פחות ממטר וחצי
ממני ואם במקרה הייתי מתקרב לכוונו בכדי ללחוץ על כפתור המעלית
או על הקוד בכניסה לבנין, הוא היה קופץ מאין קפיצה מבוהלת כזו
לאחור, שחס וחלילה לא אגע בו בלי לשים לב. ככה הוא התנהג עם
כולם לא רק איתי.
השכנים מתחתינו הם היחידים בבניין בן שמונה הקומות שבו אנחנו
גרים שיש להם גגון מעל חבלי הכביסה. לכן כל הכביסה מהקומה
שמינית ועד אלינו - הקומה שלישית, שהייתה נופלת לאחד השכנים,
הייתה נעצרת על הגגון שמתחת לחבלי הכביסה שלנו וכל מי שנפל לו
משהו מחבל הכביסה היה מופיע אצלינו בדלת ומבקש בנחמדות, או לא,
לאסוף אותו בעזרת המקל.

יום אחד הופיע זוננשטיין הבן, המופרע הקרח עם השלייקס בדלת
שלנו, וביקש לאסוף שקית ניילון שנפלה על הגגון שמתחתינו. "רק
רגע" אמרתי לו "אני אביא לך את המקל של זוננשטיין".