אילה אדלר / עד אנה |
זה החמס.
עד אנה נושיט תקוותינו
א-ל נוטליה.
עד אנה נשלח צעקה ודמע
א-ל שתיקה רועשת.
רסיסי הזכוכית
א-ל חומרת המתכת
ערפילי המילים
א-ל היד המכאבת.
ותפילה, וצעקה...
ובתוך אדמתך
תקוות אנשיך אצורה.
הכיצד יאושינו אינו מרפה?
והרגש התפוגג
הלא,
עד אנה תאגור נפשינו?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|