הרבה זמן חיפשתי אותה. כלומר, את שתיהן.
וכשהיא נושבת, וזה קורה בעיקר בחורף, אני מנסה למצוא בה את
אותה אחת שלקחה אותי ממנה, לבקש שתחזיר אותי אליה, אל אמא
שלי.

פעם אחת, כשהאשה הבלונדינית סרקה את שערי מול המראה שבביתה
שאלתי אותה מתי נלך אל אמא שלי ואם אנחנו צריכות לחכות לרוח
שתבוא ותיקח אותי לשם והיא צחקה ואמרה שהיא אמא שלי.
אבל את בלונדינית - אמרתי לה - ואמא שלי...  אמא שלי שחרחורת.
היא ניסתה לשכנע אותי בצדקת דברה ואפילו הראתה לי  תמונה שלה
עם בטן נפוחה מאוד ואמרה שאני הייתי בבטן הזו ואחר-כך יצאתי
אליה.
אבל אני ידעתי שאמא שלי שחרחורת.

כשהיינו יוצאות, האשה הבלונדינית ואני אל הרחובות, חיפשתי אותה
תמיד. חיכיתי לראותה, לרוץ לקראתה ולאמר לה שבפעם הבאה כשהרוח
תבוא אגרש אותה ולא אניח לה לקחתי ממנה, שאשאר איתה לתמיד.
בכלל, אני קצת כועסת על הרוח הזו ואני לא יודעת מי הרשה לה
להיכנס לחדר שלי באמצע היום, כשהתריסים מוגפים אבל אני גם רוצה
לאהוב אותה כדי שכשהיא תחזור אוכל לבקש ממנה שתחזיר אותי לאמא
שלי.

אני זוכרת את החדר שלי. זה היה חדר ירוק. ירוק-אפור כזה ואמא
ישבה על מיטתי, אפורה וחרושת קמטים  שצצו כמה ימים קודם. היא
השתדלה לא לבכות ליידי ולא תמיד הצליחה ואני אהבתי אותה ואהבתי
את ידה שאוחזת בריפיון מחוזק את ידי וידעתי שהיא תשמור עלי
והכל יהיה בסדר והיה לי חם כל כך מתחת לשמיכה, חם מאוד ולא
יכולתי לגרוע עיני ממנה. רציתי לחייך אליה ואז היא הופיעה.
פתאום ראיתי אותה בחדר. לא ידעתי מאין הגיעה והמשכתי לאהוב את
ידה של אימי.
הרוח עמדה בפינת החדר ולא נשבה. היא הביטה בי ברצינות והחלה
להתקרב לעברי. לא, לא פחדתי. סתם היא התקרבה לה. לאט לאט.
אפילו חייכתי אליה. היא הייתה טובה ולא קרה, רוח נעימה.
הרוח הייתה כבר קרובה אלי מאוד כשהרגשתי שאני עוצמת לאיטי את
עיני ומתחילה לחלום עליה, על הרוח... ואז - פרשה עלי את חסותה,
לקחה אותי איתה ויחד נשבנו משם.

ואז יום אחד ראיתי אותה. כן ! זו הייתה היא ! היא ! אמא שלי !
שערה היה שחור וניכר כי הזדקנה בכמה שנים. היא צעדה ברחוב,
צעדים איטיים ועצובים ואני הייתי כל כך שמחה שהיא חזרה אלי !
רצתי אליה מאושרת ואחזתי  בידה. אמא ! אמא ! קראתי, אמא !
חיבקתי אותה בכל הכח וצחקתי מהתרגשות. ידעתי שתבואי לחפש אותי
אמא ! אני רוצה לחזור הבייתה ! אלייך !
והיא הביטה בי מבולבלת ונבוכה ואמרה - אבל אינני אמך, ילדה,
אני אינני אמך.
נזעקתי - אינך זוכרת אותי, אמא ! אהבנו כל כך - שכחת אותי ?
אני לא רציתי ללכת ממך אמא ! זו לא אני,  זו הרוח שלקחה אותי
ממך. הרוח... הרוח... !

ואני עמדתי שם, הבטתי בגבה המתרחק וידעתי שהנה אני פה היום,
עומדת באמצע רחוב לא סואן במיוחד ומתייתמת. בפעם השניה.




3.1.94