ומדוע זה פתע נעצב ליבי, חיוכיי התפוגגו ועייני תקעו מבטים
חסרי פשר ביקיריי - ואיני יודעת על סיבת העניין...
בשומעי צרות אחרים - שמחה אני על מתנת חיי המופלאה, אשר כל אשר
אחפוץ בו יינתן לי, מוקפת אני באוהבים ומעריכים, בעוד לאחר כה
מר וחייו כה מעיקים ומלאים בלבטים קשים מנשוא.
עלי להודות! אך להודות! על שאני כך, אסור עלי יצר הטינה והעצב
- הלא, כל מה שנערה דלת שנים שכמותי זקוקה לו - נפל בחלקי,
ועלי אך לעבוד את בוראי ביראה, ולהניח לנפשי הממורמרת לשקוט
מעצב ולנוע א-ל שמחה חסרת גבולות ומלאת אהבת הא-לוה. ובכל זאת:
חוטאת אני ומתפתה לשוט א-ל עולם היגון המהול בשמץ הנאה של
רחמים עצמיים - ומה מופלאה אותה תחושה, וכמה מרוממת! - אך
לשכון בדד במקום שכולו נורא ואפל, לא להניח לבריות לסייע
להוציאני מאותו השקע, ולשקוע, ולשקוע...
אך אין שכלי ידידי בערב זה...הוא אינו מסייע בידי להבין סיבת
עצבותי ואך חשה אני ברגש הנתעב שאינו פוסח אף עלי - אשר לי כל
שארצה ומלאה אני אהבה ורון כל הימים.
מה מקילה עלי הכתיבה בזה הליל, כי בעת שנוגע קצה עטי על לובן
נייר מחל הוא להעלות מילים מרנינות ומופלאות, בניגון יפהפה
המהול במילות ילדות עילגת - אשר דבקה בי כל הימים ואינה מרפה
אף מעטי. והעט - כמו מטה של קסם, ובעת שאוחזת ידי בו - פתע
פורץ הכל בשצף מופלא שטרם ידעתיו, בעוד חושף לי העט נסתרי נפשי
טרם פגשתים בשכלי - ועיני קוראות את א-לו הרזים - והכל, כה
קסום! |