עוד שיעור באמצע נובמבר. והעננים שבחלון קוראים לי להצטרף.
האפרוריות שלי מצטברת בתוכם בדרך כלל בתקופה הזאת של השנה,
כשהם עדיין מעכלים את כל מה שנשאב לתוכם בחודשים האחרונים.
"הילד בשיר יוצר שהמבוגרים יכולים לפתור לו את הכל..."
ומה אני יודעת? אולי תמה הילדות? ואולי אני עוד סתם איזה
פלצפנית שהגבירה ספרות ועדיין תוהה למה?... בטוח.
וחוזרת לעננים שלי, שבנתיים האפירו והזדקנו יחד איתי. העייפות
המצטברת שלי עם ההצטברויות שלהם יצרו לי כמיהה ששלחה אותי לשבת
על הענן, מה שהרבה יותר נוח מכיסא אכול מסטיקים עוד מימי
המנדט, או אפילו גרוע יותר, מהתקופה שמסטיק "עלמה" היה הנלעס
בפיות התלמידים.
שוקעת. צוללת לתוך הענן דרך כל המשקעים שצברנו. שיעבור כבר
נובמבר, ושהכל ישטף מבחוץ פנימה.
"כשהילד מתבגר הוא מבין שלמבוגרים אין תשובות."
אז אולי בכל זאת התבגרתי כבר מזמן? וככה בגדתי ביחיד שיהיה כאן
תמיד. וחשבתי שאותו יורידו לי רק בקבר, אפילו כל העננים שלי לא
ישטפו אותו. אבל ההתבגרות?
"והרוח המנשבת היא הלא אנושי"
גם העננים שלי לא אנושיים, והם גם חברים טובים של הרוח שלוקחת
אותם מפה בכמה תקופות של השנה. אולי גם הם לא יחזרו מתישהו?
ואותם אני אפילו לא לוקחת איתי לכל מקום...
הרצון היותר מדי חזק הזה שלי לחזור לילדות גורם לי להתבגר מהר
מדי.
באמת נגמרה תקופת הילדות.
והעננים של אמצע נובמבר עדיין כאן.