הגענו לגיהינום.
עברנו בין שביל לשביל, בין ביתן לביתן, בין תא גז לתא גז.
כשנכנסנו לצריף עם זוגות הנעליים ריח כה נורא מילא את אפי.
צעדתי בין שורות הנעליים ופשוט בהיתי. לא עיכלתי.
הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה היום. לא היום. לא כשמחר סוף סוף
אנחנו בבית.
המשכנו ללכת בין הצריפים.
קבוצות של נערים פולנים עומדות מולנו. הם בוחנים אותנו.
צוחקים.
ליד בורות הירי נשברתי.
שני בורות תמימים למראה, מלאים בדשא ירוק להפליא, שלקח לי זמן
להבחין בהם.
18,400 אנשים. יהודים. מתים.
והם הומתו בבורות התמימים הללו.
הרמתי את ראשי ושם הוא היה, הר האפר, עומד לו בנחת על ראש
הגבעה.
עליתי ברגליים רועדות ועיניים נפוחות מבכי.
לאט לאט, כשעוד ועוד דמעות זולגות על לחיי, צעדתי אל עבר ההר.
הייתי חייבת לראות אותו. הייתי חייבת את זה לעצמי, הייתי חייבת
את זה להם.
והנה הוא עומד מול עיניי. אפר על גבי אפר על גבי אפר.
התחלתי לבכות ולא יכלתי להפסיק. הדלקתי נר. התחלתי להסתובב
סביב כל ההר, רציתי לתת כבוד אחרון לכולם אבל ורד עצרה אותי.
"הם לא בני אדם, הם לא", מלמלתי בבכי.
נתתי בהר מבט אחרון.
יצאתי מהגיהינום.