חמישה ימים לאחר שהיא... נסעתי אליה לנחם את ההורים, אך מישהו
שם למעלה לא חושב שמספיק רע לי, אז הוא החליט לגנוב לי את
האופנוע. בעוד נפשי עדיין רועדת ממה שמוחי לא מעכל החליטו לקחת
לי גם את החופש, את החלום שעבדתי כל כך קשה להשיג.
טוב, מה אפשר לעשות, זה כבר לא בידיים שלי, נכון. אז בכיתי
והתעצבנתי והאופנוע לא חזר.
שבוע לאחר מכן הייתי אצלו... הייתי רעבה אז רצינו לנסוע
למקדונלדס... ירדנו למטה וכאילו שלא מספיק שאיני מרגישה שפויה
עוד והרגשת החופש והחלום שלי נגנבו ממני זה עדיין לא מספיק...
ירדתי במדרגות ביציאה מהבניין, נפלתי והתגלגלתי וצרחתי
מכאבים!
הוא ניסה להרגיע אותי והרים אותי לשבת על החומה מעליי. תוך
שניות שמעתי את עצמי אומרת לו -"הראש מסתובב לי," ולפני שהוא
הספיק לומר מילה הוא ראה את עיניי מתגלגלות אחורנית ואני
מפרפרת לו בידיים. לאחר מספר דקות שפרפרתי, התעלפתי. בזמן
שהייתי מעולפת ראיתי תמונות מהחיים שלי, מצבים שבהם אני
ויקיריי נמצאים ומסביבי רעש נורא! רעש כל כך חזק שלא שמעתי את
עצמי או את הסובבים אותי ולפתע התעוררתי.
בפאניקה שאלתי אותו מה קרה?! איפה אני?! אך במהרה הכאב לא ויתר
והיכה בי שוב והבנתי בעצמי מה קרה לי. ללא בזבוז זמן הוא הרים
אותי בשנית ונסע למיון, שם בילינו לילה ארוך - יצאתי עם שבר
ברגל.
הוא הוריד אותי בבית, ונסע לשתות משהו עם חברים שלו כי מחר הוא
חוזר לבסיס אבל הוא הבטיח לחזור אליי.
הוא היה ממש מלאך, כל התקופה הזאת מהמוות של ג'ניה ועד עכשיו
הוא היה כל מה שרציתי שיהיה בשנתיים שהיינו ביחד ורק עכשיו
כשנפרדנו הוא נזכר לעשות את הדברים הנכונים.
אם לספר זאת בקצרה אז ככה -
היינו ביחד שנתיים, נפרדנו באוגוסט בחופש הגדול, עכשיו זה יוצא
כשלושה חודשים... בהתחלה ניתקתי קשר אבל אז הוא לא ויתר
והתעקש, אז חזרנו להיות ידידים אבל אחרי שנתיים קשה להיות
ידידים ומשם חזרנו ל... וכו'... לא היה לי טוב במצב הזה אז
החלטתי. אמרתי לו שהוא האחד הכי חשוב לי בעולם ושכל אהבתי
נתונה אליו אבל בשלב הזה בחיים שלי אני מרגישה שהוא מטיל עליי
צל ועל מנת להמשיך הלאה אני צריכה הפסקה מכל מה שקשור אליו.
הוא הסכים... לא שהוא יכל לומר משהו אחר... אך לא לקח לו יותר
מדי זמן להתקשר שוב. הוא התקשר ב-4.10, יום לפני הטיסה שלי
לפולין וביקש לדבר... אמרתי לו שאני לא יכולה ושאין לי זמן,
שאני טסה מחר, ושאם הוא רוצה ינסה ב-13.10 כשאני אחזור... הוא
איחל לי נסיעה נעימה ועוד כמה דברים שמתוך הר הגעש שהתפוצץ
בתוכי לא שמעתי.
אכן חזרתי ב-13 כמו שציינתי, מעורערת ולא מאוזנת... (כמו
שציינתי...) הוא התקשר יומיים לפני שג'ניה נפטרה, הוא חזר
הביתה אחרי שלא היה כאן 21 יום. אמרתי לו שיבוא ונדבר.
הוא הגיע ודיברנו ואם לצטט אותו אז כך הוא אמר: "אל תשאלי אותי
לאן אני חותר כי אני לא יודע אבל אני לא יכול ככה, לא יכול בלי
לראות אותך, לא יכול בלי לשמוע אותך, לא יכול".
חשבתי לעצמי מספר שניות ועניתי בחיוב... אני זוכרת שאמרתי
שנוכל לנסות לחזור להיות ידידים לאט לאט או משהו כזה... הייתי
מעורפלת לחלוטין.
יומיים לאחר מכן.
שבת בבוקר אני מקבלת טלפון שמודיע לי על המוות של ג'ניה.
בהתחלה חשבתי שזו היא בדיחה חולנית ומיותרת ולאחר מספר דקות
כאשר הייתי איתו בטלפון התברר לי הדבר כנכון.
בשניות הראשונות הייתי בהלם ואז משום מקום צצו הדמעות הצרחות
והכאב הזה שעד עכשיו קיים בי ולתמיד יישאר. הוא לא בזבז זמן
ולא עברו 10 דקות והוא כבר היה אצלי, מחבק ומנחם, מנסה בכל
כוחו לשפר מצב שלא ניתן לשינוי. הוא היה שם. בלוויה הוא זה
שהחזיק אותי, שהרים אותי כשהתמוטטתי, שהחזיק אותי כשהתעלפתי,
שנשאר איתי כשהכל היה לא בסדר. ואחרי שבועיים הוא זה שהחזיק
אותי כשפרפרתי, טיפל בי כשהייתי מעולפת, לקח אותי למיון ונשאר
איתי עד הסוף.
כתבתי את זה לפני שנה, ועכשיו, שאני קוראת זאת בשנית אני מבינה
- הייתי חייבת לראות זאת מול עיניי, כאילו חרוט, כל מה שקרה
לי, בלי להכחיש. אם אתם שואלים את עצמכם מה קרה מאז, אז...
אני שמחה לבשר שמצבי מעולה, חזרתי אליו, ומיצירות נוספות שלי
בדף תוכלו לגלות גם שאני מאושרת, לא סתם מאושרת אלא מתפוצצת
מאושר ! ! !
באשר לג'ניה ז"ל - התגברתי, בדרך הקשה אמנם אבל עשיתי זאת.
עם זאת לא עובר שישי בו אני לא מנגנת את השיר שכתבתי לה או יום
בו אני לא חושבת עליה.
לכל המעוניין - לשיר שלה -
http://stage.co.il/Stories/507581
כולנו יודעים שלסיפור הזה אין סוף ואף החלק הקשה עוד מצפה לי,
אך עצם הידיעה שעברתי את כל זה זה לדעת שאני חזקה וזה תגמול רב
מיצירה אחת.
רות. סוף?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.