בוקר של אמצע שבוע בחודש אוגוסט חם ומציק, העולם בחוץ
כהרגלו מתרוצץ, ומכלוף וטוכמן זרוקים בבית על שתי כורסאות
טלוויזיה נפתחות, צופים באדיקות מדאיגה בערוץ הילדים.
מכלוף מתרעם על כך שהערוץ כולו מורכב מדוגמניות ודוגמנים.
העניין הוא רק ביטוי נוסף שמוכיח מעבר לכל ספק שערכי החברה
הישראלית פגומים ורקובים מיסודם, לטענתו. הרי בכל מקום אחר
בעולם, דוגמניות כאלה כבר מזמן היו שקועות עמוק בתוך תעשיית
הפורנו, מרוויחות מיליונים ומוכרות קלטות זימה למרבה במחיר.
אבל פה בארץ? מה פתאום שהם יחנכו לנו את הנוער. מכלוף צריך
להתנצל על זה שהוא מכוער?!
טוכמן מרגיע את מכלוף ההזוי ומסביר לו שלכל דבר בטבע יש סיבה
ותפקיד, ובסופו של דבר, הכל נע במין מחזוריות מעגלית שכזו:
יותר דוגמניות בערוץ הילדים - יותר כוסיות שמכלוף מכיר,
מכיר יותר כוסיות - עולה לו הביטחון העצמי,
עולה הביטחון העצמי - מכלוף מתחיל פתאום להרגיש יפה,
מרגיש יפה - רוצה להיות דוגמנית בערוץ הילדים...
טוב, לא תמיד לכל דבר בטבע יש סיבה ותפקיד ויש גם דברים שלא
נעים במחזוריות.
אבל באופן כללי - זאת אחלה תיאוריה.
בכל אופן, בצורה כזו פחות או יותר, מעבירים מכלוף וטוכמן, שני
עצלנים מוטרפים שמדברים וחושבים בערך בקצב בה שיח המריחואנה
שהם מגדלים בבית צומח, את השנים היפות של אחרי השירות הצבאי.
התוכנית נותנת במה לשתי פיתות אנושיות שמסוגלים להעביר שעות
בדיבורים פילוסופיים על נושאים
כמו - שירותים בול פגיעה - יתרונות וחסרונות, לבטא את מה שהם
באמת חושבים על כל דבר שבעולם.
מכיוון שהטלוויזיה בדירה של השניים לא כובתה מאז 1998 (וגם זה
קרה אחרי שמכלוף התיישב בטעות על השלט ולחץ על כפתור לא נכון),
החיים של מכלוף וטוכמן, איך אומרים, לא ממש קרובים למה שאחרים
מגדירים "מציאות", מה גם שהנושאים שהם בוחרים לדבר עליהם, או
להתייחס אליהם נוגעים בדרך זו או אחרת למשהו שהם ראו או חוו
דרך הטלוויזיה.
המציאות המיוחדת הזו מאפשרת למכלוף וטוכמן לשעשע ולהצחיק את
הצופים בבית ושתף אותם באופן פעיל בתוכנית אירוח אלטרנטיבית
המשלבת דיאלוגים, מערכונים, פינות קבועות (מוסיקה, בישול,
שאלה שבועית) ושיחות עם אנשי טלוויזיה בפרט ומדיה בכלל.
ברצוני להציג בפניכם דוגמא לתוכנית שתורכב כולה ממערכונים
וקטעי קישור, אם כי המטרה בסופו של דבר תהיה לשלב גם חומר חי
בתוכנית, כגון: שיחות עם אנשי טלוויזיה ומדיה וכתבות שטח
שונות.
(פתיח)
טוכמן: ערב טוב, שלום לכולם. לפני שנתחיל עם כל מה
שארגנו לכם להיום, קצת על השבוע שעבר עלינו. השבוע, תאמינו או
לא, גילינו את משמעות החיים. האמת היא שאני גיליתי, ומכלוף רק
עשה עם הראש כאילו הוא מבין על מה אני מדבר.
בקיצור, הכל התחיל כשישבנו בתחילת השבוע בסלון, מול הטלוויזיה
והגענו למסקנה שאנחנו ממש חייבים עוד ממיר בבית ורק בגלל
ששנינו לא ממש מסתדרים עם חיבור אחד של כבלים בסלון.
מכלוף: העניין הוא שיש דברים שטוכמן לא ממש רוצה לראות,
אבל יש גם הרבה דברים שלא ממש רוצים לראות את טוכמן. ואני אחד
מהם. אז במקום לשבת בסלון ולראות איך טוכמן מוצא לעצמו חברים
חדשים בין האצבעות של הרגליים, החלטנו שעדיף להתפצל ולראות
טלוויזיה לבד, כל אחד בחדר נפרד.
טוכמן: בכל אופן, בגלל שאנחנו קצת קצרים בכסף החודש,
החלטנו לתחמן קצת וסיפרנו לחברת כבלים שהתקלקל לנו הממיר אבל
אנחנו לא יודעים איפה הוא. אז הגיע אלינו טכנאי כבלים הביתה,
הסתכל לנו קצת בדירה ואז החליט שהוא לא נותן לנו ממיר חדש בלי
שנחזיר לו את הישן ואז הוא גם אמר שאם אנחנו רוצים עוד ממיר
בבית, צריך לשלם.
אני שמעתי את זה, התחלתי להתעצבן, מכלוף התחיל להזיע, התחלנו
לאבד קצת את העשתונות, והדבר הבא שאנחנו זוכרים זה שהתעוררנו
בבית חולים... זה בסדר, לא קרה לנו כלום. מסתבר שפשוט
התעלפנו מההתרגשות.
מכלוף: כששכבנו בבית חולים, אני עברתי חוויה שקירבה אותי
מילימטרים מהמוות, כשפתאום, בלי שום סיבה, ראיתי מולי מנהרה
ארוכה וחשוכה ובסופה תחנת אוטובוס, אבל מהישנות האלה, עם
הפלסטיקים שקורעים לך את התחת. בתחנה עמדה הבחורה עם החזה הכי
גדול שראיתי בחיים שלי. האמת היא שהיא הייתה המון ציצי עם קצת
בחורה מסביב. פתאום היא הסתובבה אלי ואמרה לי "מכלוף, אתה
תעשה מיליונים, רק אם אתה והדביל שנגרר אחריך לכל מקום תבינו
ש.." וזהו, אני לא זוכר יותר כלום. האמת היא שהייתי ממש
מרוכז בחזה שלה. זה ממש הפנט אותי.
טוכמן: (פונה למכלוף) אתה יודע שהאהבה שלך לחזה גדול היא
תוצאה של חסך בשלב האוראלי של ההתפתחות?
מכלוף: טוכמן?!
טוכמן: ברצינות. אני קראתי את זה ב"לאישה" ואחרי זה גם
דיברו על זה בערוץ הקניות מתישהו. כנראה שאימא מכלוף לא
היניקה אותך מספיק והיום אתה איש של ציצים.
מכלוף: לא יכול להיות! אני ינקתי כמו מטורף. אתה לא מאמין
כמה ינקתי!
טוכמן: אני אספר לך עוד משהו. ילד קטן שרוצה להרגיש
עצמאי, יכול להתאפק במקום לעשות פיפי וקקה, רק בכדי להרגיז את
אימא שלו.
מכלוף: לא יאומן. אני אפילו לא מסוגל להתאפק כשאני צריך
לשירותים, וזה מזכיר לי שיש לי ג'חנון מאתמול שאני צריך אז בוא
נראה אם הבנתי אותך נכון. אתה אומר שכל מה שקורה לנו היום
תלוי בכמות היציקות שלנו בגיל צעיר?
טוכמן: לא רק. ההתנהגות שלנו קשורה לכל מני טראומות
מהעבר.
מכלוף: אז יכול להיות שאתה אוהב להסתובב עם זיפים, בגלל
שיש לך טראומה מזה שאבא שלך מגלח את הבית שחי?
טוכמן: ... יכול להיות!
מכלוף: אתה יודע מה זה מזכיר לי? אתה זוכר את התקופה
שהיינו רואים פרקים של סיינפלד כל יום ואז, כל דבר שהיינו
עושים היה מזכיר לנו איזה קטע מהתוכנית, ואז החלטנו שבכדי
לחזור קצת למציאות אנחנו צריכים לראות המון המון פרקים של
פליסיטי?
טוכמן: נו ו...
מכלוף: זהו... קצת ריכך אותנו, לא?
טוכמן: אתה זוכר שניסינו למכור לסבא שלך אלפאקה?
מכלוף: לא.
טוכמן: אז אולי זה לא היה אתך... או שדמיינתי את זה...
אני כבר לא זוכר. האמת היא שאני אפילו לא זוכר איפה הייתי
אתמול...זה לא יהיה נחמד אם היינו יכולים לחזור אחורה בזמן? או
קדימה? זה לא היה פותר המון בעיות. אני חייב לדבר על זה עם
מישהו - זה רעיון גאוני לחזור אחורה בזמן. בכל מקרה, אני מתחיל
לקבל פה סחרחורת כי כבר ארבע משפטים שלא נשמתי כמו שצריך, אז
אולי הגיע הזמן לעבור לדבר הבא.
מכלוף: אבל אמרת שתספר על משמעות החיים.
טוכמן: על מה?
מכלוף: על משמעות החיים. התחלת להגיד שהכל התחיל כשישבנו
בסלון ושגילית מה משמעות החיים.
טוכמן: ... אין לי מושג על מה אתה מדבר... מצטער.
(מערכון)
טוכמן יושב עסוק, מאחורי שולחן גדול. מכלוף דופק על דלת המשרד
הפתוחה ונכנס פנימה.
מכלוף: בוקר טוב. אני דיברתי עם המזכירה שלך, היא אמרה לי
שאני צריך לדבר אתך בקשר לפרסומת.
טוכמן: איזה פרסומת?
מכלוף: על זה בדיוק באתי לדבר אתך. אני יכול להיכנס?
מכלוף נכנס, טורק אחריו את הדלת ומתיישב מול טוכמן המופתע.
מכלוף: תשמע, יש לי רעיון מדהים לקמפיין לאוטובוסים, אתה
יודע, עם כל העניין הזה עכשיו שמעודדים נסיעה בתחבורה
ציבורית וכל זה. אז ישבתי בבית וזה פשוט בא אלי פתאום, בבום
כזה והתחלתי לפתח את כל הרעיון הזה ויצא לי משהו שאני בטוח
שאתה תאהב.
טוכמן: איך אמרת שקוראים לך עוד פעם?
מכלוף: שקיק. נעים מאוד.
טוכמן: שקיק?
מכלוף: כן. זה קיצור.
טוכמן: של מה?
מכלוף: של אבנר.
טוכמן: ... ומה בדיוק אתה עושה פה?
מכלוף: אני פה בקשר לפרסומת... לאוטובוסים...
טוכמן: כן, נכון. בוא נשמע מה יש לך להציע.
מכלוף: טוב, אז ככה:
אני רוצה שתדמיין אוטובוס אגד אדום וגדול
ובתוכו יושבים חייל, זוג זקנים, אישה בהריון,
מרוקאי עם סכין, רוסי שיכור ובחורה עם ציצים
גדולים.
טוכמן: סליחה...? בחורה עם ציצים גדולים?
מכלוף: כן. אני פשוט הבטחתי לידידה שלי שהיא תשתתף
בפרסומת. ויש לה... אתה יודע...
בכל אופן, האוטובוס נוסע, כולם רגועים
ומחייכים, ופתאום עולה מחבל עם חבילה שקשורה לו למותניים וכל
מני חוטים ופתילים יוצאים ממנו.
הוא מסתכל על כולם בפרצוף זועם, אבל אז מתחלפת
לו הבעת הפנים והוא נראה פתאום מאוכזב. הוא מבקש מהנהג
בנימוס לעצור לו בתחנה הקרובה, הנהג עוצר, המחבל יורד, נכנס
למסעדה סמוכה ושם הוא מתפוצץ.
ואז הקריין אומר: "היום כבר בטוח לנסוע
באוטובוסים, בתנאי שלא עוצרים לאכול בדרך".
טוכמן בהלם.
טוכמן: אני לא ממש מבין... מה בדיוק אתה רוצה להגיד בפרסומת
הזאת?
מכלוף: אני רוצה שאנשים יבינו שכבר לא מסוכן לנסוע
באוטובוסים - אני רוצה ליצור צורך.
ברגע שהציבור יבין שהרבה יותר בטוח לנסוע
באוטובוסים מאשר לאכול במסעדות, הקמפיין עשה את שלו.
בחישוב זריז, יהיו לך עוד כ - 10,000 איש
שיעדיפו לעלות על אוטובוס מאשר לאכול במסעדה.
טוכמן בהלם ומבולבל.
טוכמן: ואז מה?
מכלוף: ואז צריך לראות איך מחזירים לציבור את האמון
במקומות הבילוי בארץ - שזה נושא חשוב
לא פחות.
טוכמן: ...קצת פסימי מדי, כל ההתעסקות הזו עם פיגועים
ומוות בפרסומת, לא?
מכלוף: פסימי? אז מה דעתך על פרסומת ליריעות אסבסט?
טוכמן: יריעות אסבסט?
מכלוף: כן. זה הולך ככה: "אולי זה מסרטן, אבל נו, איך
אומרים, יהיה בסדר..."
מה אתה אומר? קצת בוטה מדי, נכון? אני יודע,
גם אני הרגשתי ככה.
(פינת מוסיקה)
מכלוף: מילה אחת לפני שאנחנו עוברים לדבר הבא - המערכון
ששודר הרגע הכיל בטעות פרסומת סמויה, לכן אנו מבקשים מכל מי
שהתעורר אצלו פתאום צורך עז לקנות אסלה בצורת לוח שש-בש,
שיירגע. ולנושא הבא - אני שמח לארח כאן כמדי שבוע אצלנו
בסלון, את אייל. שלום אייל.
אייל: שלום.
מכלוף: מי שלא יודע, אייל אחראי על הפן המוזיקלי פה
בתוכנית, תפקיד שמשלב הנאה צרופה מהיצירה הויזואלית, תוך שימת
דגש על החלק המלודי של היצירה הקולנועית.
אייל גם אופה לחם בשעות הפנאי.
אז ככה - אני אולי מבין גדול בסרטים, אבל
מוזיקה - קצת חלש אצלי. אז מה נשמע היום?
אייל: היום נשמע שיר מצוין מתוך הפסקול של הסרט "מטאל
ג'אקט"...
מכלוף: "מת על ג'קי"? יהודה ברקן, נכון?
אייל: לא לא, זה משהו אחר. "מטאל ג'אקט" זה סרט אמריקאי
על מלחמת וייטנאם והוא מראה בצורה מאוד יפה ואמיתית את הטירוף
שהתחולל באותה תקופה גם בוייטנאם וגם בארה"ב עצמה.
מכלוף: אתה מתכוון בגלל כל החבר'ה האלה של ג'פרי?
אייל: צ'ארלי... כן. זה הכינוי שהאמריקאים נתנו לאויב
הוייטנאמי, נכון.
מכלוף: בסדר. ותגיד, מראש החלטת להשמיע לנו שיר מסרט מלחמה?
או שפשוט לא מצאת נושא מדכא יותר לעשות עליו את הפינה שלך.
לא, כי אם אתה רוצה, אני מכיר לא מעט שירים על חולי איידס.
אני גם מכיר שיר על איזה קטוע גפיים שלא מצליח להביא ביד, אם
אתה רוצה.
שיר של טוכמן.
אייל: תשמע, זה לא שיר מדכא, אבל הוא רציני וגורם לך לחשוב על
כל מני דברים.
מכלוף: כמו... למה אני מקשיב לשיר הזה במקום לשבת ולראות בפעם
המי יודע כמה עוד פרק של "באפי"?
אייל: למשל.
מכלוף: אז מה קורה בסרט הזה?
אייל: החלק הראשון של הסרט מתמקד בחייל גדול ואיטי שמנסה לסיים
טירונות כמו כל שאר החברים במחלקה, למרות שהמפקד שלו לא מפסיק
לרדת לו לחיים. ודווקא כשהוא מצליח, מסתבר שכל החוויה הזו
הייתה גדולה עליו והצליחה לשגע אותו. אז הוא יורה במפקד שלו
ומתאבד.
מכלוף: יורה במפקד שלו... ואז מתאבד?! מי כתב את התסריט הזה?!
תשמע... גם לטוכמן היה קשה בטירונות ותאמין לי - טוכמן היה
שמן! הוא היה כל כך שמן שכשהוא נשכב בשבילנו על הגדר, חטיבה
שלמה עברה מעליו.
במסדרים, כשעמדנו בשלשות, טוכמן היה שלשה.
אבל להרוג את המפקד? אני לא מבין למה השמן הזה פשוט לא חרבן
למפקד שלו בנעליים, כמו שטוכמן עשה. תאמין לי, זה סגר את כל
הסיפור הזה של ההשפלות וההעלבות עד סוף הטירונות.
תשמע, בכל מקרה, אני חייב להגיד לך שאם אנחנו נשמע עכשיו שיר
מתוך סרט מלחמה, זה ממש יעשה לי רע. יש לי פשוט כמה טראומות
קטנות שאני סוחב אתי מהצבא - אני לא מסוגל לאכול יותר קורנפלקס
עם מים, אני חייב להתקלח לפחות פעם בחודש, הבטחתי לעצמי שאני
בחיים לא נרדם יותר על האסלה ואני כבר ממש לא מסוגל לשמוע
שירים מדכאים. שלוש שנים של אבי ביטר, זוהר ארגוב והשיר הזה
מ"שתי אצבעות מצידון" כבר הפכו אותי לאדם מריר יותר. אז תעשה
לי טובה ותחשוב על משהו אחר, אני מרגיש קצת פגיע כרגע...
אייל: בסדר... אין בעיה. אז במקום מה שרציתי להשמיע, נשמע שיר
של להקת BLUR שנקרא COFFEE & TV.
מכלוף: זה מתוך סרט?
אייל: לא.
מכלוף: לא קרה כלום. גברותי ורבותיי - להקת MERD בשירה -
"קופי-שופ טבעי".
טוב, אני חייב לחזור לטוכמן, יש לנו משהו מאוד
חשוב לעשות.
הקליפ מתנגן, ובין לבין המצלמה מתמקדת בניסוי כימי חשוב שמכלוף
וטוכמן עורכים -
הם בודקים אם באמת אפשר להצית נאד בעזרת מצית פשוטה וכורסת
טלוויזיה מתכווננת.
(מערכון)
המקום: חדר ניתוח. באמצע החדר מיטה, ועליה גופה מכוסה בשמיכה.
סוכן מעונב העונה לשם אדלר עומד באמצע החדר. הסוכנת סיגלי
נכנסת פנימה בסערה.
סיגלי: בוקר טוב, הסוכן אדלר.
אדלר: האמנם, הסוכנת סיגלי? הבוקר מצאנו גופה נוספת בקופסת
שימורים.
סיגלי: גופה נוספת?!
אדלר: בקופסה של ליצ'י...
סיגלי: זו הגופה?
מצביעה על הגבשושית מתחת לשמיכה.
אדלר: לא. זו הגופה של ההוא שמצא את זה ששמו בקופסה של
הליצ'י.
סיגלי: ממה אתה חושב שהוא מת?
אדלר: כנראה שהוא היה סתם שמן. אבל ייתכן ש...
סיגלי: יתכן שמה אדלר... ספר לי... יתכן שמה?!
אדלר: יתכן ולא מדובר בבן אדם, סיגלי. את שואלת איך הגעתי
למסקנה הזו? אני אגיד לך את האמת, מאז שגיליתי שאני חוצן, אני
מצליח לחשוב בצורה אנליטית יוצאת דופן. למסקנה הזו הגעתי
אתמול בלילה, שעה שהכנתי לי שוקו.
סיגלי: אדלר, על מה אתה מדבר?! אתה לא חוצן. אתה סתם
מכוער. אני יודעת שעוצרים אותך ברחוב ואומרים לך: "אדוני,
סליחה, אנחנו לא באמצע התקפת אב"כ, אתה יכול להוריד את
המסכה...". אבל זה סתם. הם צוחקים אתך... אתה לא באמת חיזר!
אדלר: ומה עם הקרום הזה שיש לי בין האצבעות? מה זה?
סיגלי: טוב, זה באמת מוזר. אבל זה סתם כי אתה מעוות. אתה
חייב להבין - אין שם אף אחד בחוץ. זה הכל שטויות!
אדלר: ... כן?! אז מה זה?
אדלר מסיר את השמיכה מעל לגופה וחושף בפני סיגלי ישבן גדול
ולבן.
סיגלי: אוי ואבוי!!! ... מה זה?! מגעיל ת' שועלים! מה אתה
מראה לי את הגועל נפש הזה?!
אדלר: את לא הבנת עדיין שאנחנו מתעסקים פה עם משהו שלא
דומה בכלל לבני אנוש נורמאליים?!
סיגלי: (מעיפה מבט נוסף על התחת הלבן) איכס... בא לי
להקיא!
אבל איך זה קשור אליך?
אדלר מוריד את המכנסיים ומראה לסיגלי את התחת.
סיגלי: פי... כוס עמאק!!! מה זה זה?! אני בחיים לא ראיתי
דבר כזה!
אדלר: אני לא יודע מה להגיד לך, אבל אני מרגיש שזה משתלט
עלי... אני חייב לרוץ לשירותים לפני שזה
יוצא שוב!
קריין: הצטרפו לאדלר וסיגלי בפרקים חדשים של:
"טחורים באפלה"
האמת היא פצע קטן, אדום וכואב...
(פינת החידה השבועית)
מכלוף, לבד על הסט, יושב בכורסא מול המצלמה.
מכלוף: חברים יקרים, הגיעה השעה לחידה השבועית שלנו.
והחידה היא:
בסרט "גנדי", השחקן בן קינגסלי מגלם דמות
כחושה בסדין, עם משקפיים וקרחת.
מיהי אותה דמות... ולמה. אם את יודעת את
התשובה ואת בלונדינית, תתקשרי אלי...
טוכמן נכנס לסט ונעמד ליד מכלוף.
טוכמן: מכלוף, כדאי שתצא החוצה. אימא שלך בחוץ, עם כל מני
תמונות משפחתיות ביד...
מכלוף: טוכמן, אם אתה רוצה להעביר את החידה השבועית במקומי,
אתה יכול פשוט להגיד לי, אתה לא חייב
לנסות לעבוד עלי. בסדר?
טוכמן: לא לא, באמת. היא הראתה לי תמונה של מישהו ערום ושעה
ישבנו בחוץ, התווכחנו אם זה אתה או אחותך הגדולה. חוץ
מזה, התקשרו מההפקה וביקשו שתפסיק להמציא שאלות לחידה השבועית.
מכלוף: מה רע במה ששאלתי?
טוכמן: זה לא כזה פשוט. לנסח שאלה טובה זה כמו לכתוב שיר,
כמו להלחין מנגינה - זה תהליך.
זה כמו הריון.
מכלוף: הריון?! אני מכיר אחת שבאמצע חודש שביעי הלכה עם
בעלה לאיזה ערב פיצוחים ופטל, טרפה שם כמו מטורפת, יום למחרת
היא קיבלה קלקול רחם ושלשלה את התינוק החוצה, חודשיים לפני
התאריך הצפוי. אז אל תדבר אתי על הריון!
מכלוף קם ויוצא מהחדר.
טוכמן: (לצופים) ולחידה השבועית. מי יוצאת דופן מבין ארבעת
הבחורות הבאות:
גלי עטרי, מרגלית צנעני, וופי גולדברג או דנה
אינטרנשיונל?
(הפתרון לחידה):
טוכמן: התשובה לשאלה מי יוצאת דופן: גלי עטרי, מרגלית
צנעני, וופי גולדברג או דנה אינטרנשיונל, היא:
וופי גולדברג. וופי היא האשכנזיה היחידה מבין כולם... אתם
יודעים... גולדברג... אשכנזייה...
לא משנה.
מכלוף: וופי גולדברג אשכנזייה?
טוכמן: כן.
מכלוף: מצחיק, חשבתי שהיא גבר.
טוכמן: לא לא. אתה מתבלבל, זה השנייה - צנעני.
(מערכון)
טוכמן יושב עסוק, מאחורי שולחן גדול. מכלוף דופק על דלת המשרד
הפתוחה ונכנס פנימה.
מכלוף: אח שלי, מה קורה? זוכר אותי?
טוכמן: מה אתה רוצה ממני?
מכלוף: יש לי משהו ענק בשבילך.
טוכמן: לא לא, תודה. אני קצת עסוק כרגע, אם לא אכפת לך.
המזכירה שלי תלווה אותך החוצה.
מכלוף: תשמע, אני מבין שאתה קצת לחוץ - העסקים לא הולכים מי
יודע מה, אשתך בוכה לך על השעות הארוכות שאתה מבלה בעבודה...
אתה מרגיש קצת בודד כשאתה חוזר הביתה מאוחר בלילה... אתה מפנטז
על חיים בתור בחורה ג'ינג'ית עם חזה מורם...
ורק בגלל זה, אני מוכן להראות לך את היצירה
האחרונה שלי - זה תסריט ע נ ק !
טוכמן: ... על מה זה?
מכלוף: עזוב על מה זה, זה לא רלוונטי בשלב הזה. מה שחשוב
הוא שהתסריט הזה ע נ ק !
טוכמן: אני לא מבין...
מכלוף: אני כבר חוזר.
מכלוף יוצא מהחדר וחוזר עם בלוק נייר ענק שבקושי נכנס בדלת.
בדרך, הוא מפיל אגרטל על הרצפה.
טוכמן: טוב טוב טוב, הבנתי. חרא של מערכון, דרך אגב. אני
לא מאמין שאתם מבזבזים את הזמן שלי עם בדיחות קרש כאלה.
קח את התסריט שלך ועוף לי מהמשרד, יש לי דברים לעשות.
אם אין להפקה שלכם דרך אחרת למלא שתי דקות של
זמן שידור שילכו להציק למישהו אחר.
לי אין זמן לשטויות האלה.
מכלוף מאוכזב, משפיל מבט.
מכלוף: מה עם קמפיין לסוג חדש של בידה?
טוכמן: (בהתלהבות) אני מקשיב...
(קטע קישור)
טוכמן: אם כבר מדברים על דרכים למלא זמן שידור - אתה זוכר
את הימים שלוח המשדרים של הטלוויזיה הישראלית היה מורכב מסמי
וסוסו, החדשות והפסקה אחת מאוד ארוכה ביניהם?
מכלוף: כן, אבל ההפסקות האלה בין המשדרים הפכו בשלב מסוים
לאומנות. היית מדליק את הטלוויזיה רק בשביל לראות מה ישדרו
בין התוכניות.
היה את זה שניגן את המנגינה העצובה הזו על
החליל קנים המוזר הזה -
טוכמן: היה את ריצ'רד קליידרמן עם הפרצוף של הכלב המסכן.
מכלוף: לקט שלמה גרוניך מזהו-זה.
טוכמן: הטלטקסט.
מכלוף: וכמובן...
טוכמן: איך לא...
מכלוף וטוכמן יחד: שלישיית א ד ל ר.
טוכמן: איזו אומנות. איזה תיאום.
מכלוף: איך ידעו להתאים כל אחד למפוחית שלו? זה לא יאומן
איך כל אחד משלישית אדלר היה נראה בדיוק כמו המפוחית עליה הוא
ניגן.
היה את הארוך הרזה שניגן על המפוחית הארוכה,
והיה את השמן עם המפוחית השמנה ואז היה את הקטן - עם הקטנה.
טוכמן: שמעת על הלהקה הבריטית שניסתה לחקות את הרעיון
שלהם?
מכלוף: לא. מה קרה להם?
טוכמן: הם התפרקו. לא מצאו בנאדם שנראה כמו סקסופון.
מכלוף: אני חושב שהבעיה הכי גדולה של הטלוויזיה בהווה, היא
שאין מספיק הפסקות. יש המון פרסומות, אבל אין מספיק הפסקות.
אתה יודע - אתנחתאות. כל כך הרבה ערוצים, כל כך הרבה תוכניות,
פרסומות מטורפות ואלימות, אין התחלה ואין סוף.
רגע אחד אתה יושב מול ערוץ הפורנו ופתאום רבקה
מיכאלי קופצת לך למסך עם תוכנית בוקר.
אתה מאבד תחושה של זמן, ויותר מזה - אתה מאבד
את האחיזה עם המציאות עצמה.
טוכמן: ואוו... אני לא ידעתי שאתה מרגיש ככה...
מכלוף: אני לא. רק רציתי לראות איך תגיב.
יאללה, בוא נראה מה גידי גוב יאכל היום.
טוכמן: אני לא מאמין שהוא מקבל כסף על מה שהוא עושה שם -
פשוט הפקרות.
(קטע סיום)
מכלוף: כמה מילים לפני שאנחנו מסיימים. הימים הקרובים,
שבין ראש השנה ליום כיפור, הם ימים של בקשת סליחה, מחילה
וחשבון נפש. מכיוון שזמננו קצר, החלטנו לנצל את רשימת
הקרדיטים שתופיע בעוד רגע על המסך, בכדי לבקש סליחה מכל מי
שנפגע מאתנו במהלך השנה האחרונה.
לילה טוב לכולם.
(קרדיטים)
במאי
ארז אימברמן
מצטערים - לא ידענו שזו פיאה
מפיק
משה הופמן
מי ידע שחומוס מתקלקל כל כך מהר?
מפיק בפועל
מוטי גינת
נחזיר את הסרט הכחול ברגע שנסיים
עורכת
יפעת אזולאי
היינו בטוחים שאת חובבת נחשים
תאורה
מיקי שאול
נתקן את הציוד ברגע שנזכה בפרס הראשון בלוטו
או כשנשדוד בנק
הלבשה
מיכל רוזן
בחיים יותר לא נפתיע אותך במקלחת
© כל הזכויות שמורות לדוד בן-חיים - 2001 |
