אור.

אני שונא את יום ראשון.

חשבתי תמיד שכשאלמד באוניברסיטה לא אתעורר עוד בשעות מוזרות,
אבל שש וחצי בבוקר ואני ערכנו היכרות מעמיקה בחודשים האחרונים
בחסות השפה היפאנית ואניברסיטת תל אביב.

שגרה,
הקפה של הבוקר והמהדורה של הארץ באנגלית, ביקור בשירותים
ובמקלחת, צחצוח שיניים חפוז, התיק על הגב, קסדה ביד, מעלית,
יוצא את הבניין, הכפפות כבר על ידי ואני מוכן כולי למאבק העיקש
באופנוע הקפוא.
השעה הזו, ועוד בחודש נובמבר, תמיד נראית חלומית משהו. אגלי טל
זערוריים מזדחלים מאוכף האופנוע, הבניין חוסם קרני שמש חיוורות
בתוך שמיים מעוננים חלקית, כחולים להחריד בין קרעי העבים
וצלולים,
מלאים אוויר בוקר טרי.
האופנוע נכנע לשכנוע עדין ומניע, וכבר אני עושה את דרכי לעוד
יום לימודים. הפניה המוכרת בכיכר הקטנה, החדשה, ואז הכביש
העקלתון שמאלה מביא אותי לפתח אוניברסיטת בר אילן, צומת הומה
ועמוס אדם ורכב, אבל לא הבוקר.

הרמזורים מהבהבים בצהוב, אך אין רכב שנהגו יביט בהם על כביש
הרפאים. השקט חודר עצמות, ומעל לקרקור מנוע חצי הליטר החבוק
בין ירכי לא נשמע אף קול בדממה. אין רוח בשעות האלו, וגם העצים
דוממים, ומאופק עד אופק לא רואים ציפור, לא שומעים יבבת כלב,
מהרי ירושלים הרחוקים במזרח ועד בתי רמת גן, בני ברק וקרית
אונו הסמוכים אין סימן לחיים.

החזרתי את מבטי לרמזור,
הוא היה אדום.

גם רמזור הולכי הרגל משמאלי היה אדום, והאוטובוס מימיני החל
מתגלגל בתנועה איטית ועצבנית, כובש לו שטח ממעבר החציה. הצהוב
לא איחר להגיע, ואני סובבתי את המצערת, משאיר מאחורי את
האוטובוס ורגע אחד הזוי, מבולבל, וממהר להטמע בין נתיבי
המכוניות הזוחלות צפונה, אל מחלף מורשה.
המורה ליפאנית נכנסה, ובירכה ב"אוהיו" עייף, עינייה כבויות
משהו, כמו עינייהם של חברי לכיתה. הספרים היו על המשטחים של
מסעדי הכסאות, המורה ניצבה על הבמה המטופשת מלפני הלוח הלבן,
עטים הוחזקו באצבעות, אבל אף אחד לא אמר כלום.

שוב השקט הזה.

בהביטי מבעד לחלון, נשקף בתחילה הנוף המוכר של ספריית
האוניברסיטה והמדשאה מול בניין גילמן, אבל מצמצמוץ קל מגלה
שמשהו מאוד לא בסדר בתמונה, ואלו כנראה הסטודנטים.

הם כולם עומדים בדממה מוחלטת, על הדשא, על האבנים, ברחבות,
ומסתכלים ישר אלי.
אלי?

לא היה זמן לחשוב. לעוף שמאלה בכל הכוח, נתקל בשורות של כסאות
נראה היה כצעד המבטיח ביותר. בדיעבד, זה היה צעד מצויין, כי
המקום בו ישבתי לפני רגע היה קבור תחת ערימת גופותיהם הרוחשות
של חברי לכיתה. המורה התעשתה ראשונה, ובעודה מזנקת אלי החלה
לשנות צורה, ידיה הופכות לגרומות וארוכות, בכל יד רק שלוש
אצבעות, כל אחת מסתיימת בטופר מרושע למראה, כל גופה נמתח לאורך
והופך אתלטי במידה שלא תאמן, מעיף אותה אלי מהצד השני של
הכיתה.
אני מספיק להרים כיסא, והיא מתרסקת אליו, וממנו אל הרצפה, ומיד
מתרוממת חזרה. לא היה לה שום סיכוי להתקפה נוספת, כי אני כבר
רצתי מהר יותר ממה שדימיינתי שאני יכול, מתחמק מידיים ארוכות
טפרים שנשלחו אלי מכל עבר. ידעתי שהאופנוע הוא הסיכוי היחיד
שלי.

החולצה שלי קרועה ואני זב דם כשאני מתנפל על האופנוע, מסובב את
המפתח ונותן מכת גז לתוך ההצתה. טוב שחניתי עם הפנים ליציאה,
אני מספיק בקושי לקפל את הרגלית כשאני נוחת על הכביש, מחליף
הילוך ונוסע, לא יודע לאן, אבל מהר.
כשאני דוהר במהירות של 120 קמ"ש ברחובות רמת אביב, אני רואה
אותם משתנים. ברחובות, במכוניות חונות, בתחנות אוטובוס. כולם
הופכים ליצורים מחרידים, דקי גזרה, ארוכי ציפרניים. אין להם
עיניים בראשם המחריד, רק פיות עגולים מלאים טורים טורים של
שיניים, והם רצים מהר כל כך אחרי האופנוע שלי, והם בכל מקום.

בדרך נמיר אני כבר מאבד אותם.
הבני זונות רצים מהר, אבל הם רחוקים מלהגיע ל180 קמ"ש, ולמזלי
עוד לא ראיתי אחד מהם נוהג במכונית. סוף סוף זמן לחשוב. מה
לעזאזל קורה פה? אין שום סיכוי שאני חולם עכשיו, כשאני מצר את
עיני כנגד רוח הביעותים שנושבת אל ראשי הפצוע, נטול הקסדה.
משהו קרה, והוא קורה ברמת אביב, וזה רק עניין של זמן עד שזה
יגיע אלינו, לקריית אונו. אמא באיטליה, תודה לאל, ואח שלי יוכל
לדאוג לעצמו. אבל אני חייב להגיע ולעזור לסבתא.

כנגד כל מחשבה הגיונית אני עושה את דרכי חזרה לקריית אונו,
נחוש להציל את סבתא מהיצורים האלו. אני רואה אותם בכל מקום,
אוכלים כלבים, מכוניות חונות, אחד את השני. רודפים אחרי כל רעש
בעוורונם ומכרסמים כל מה שעולה בדרכם. חלקם רודפים אחרי
האופנוע , אבל מתייאשים די מהר, עוצרים, ומתחילים לכלות את
רעבונם במשהו אחר.
ואנשים?
נראה שאני היחיד שנשאר.
אין שום דבר שדומה לאדם, רק אותם יצורים מבחילים, עירומים,
רוטטים, זוחלים וזוללים.

הבניין נשמע שקט.
אני עובר דרך הדלת השבורה של הלובי, ורואה את שתי המעליות
מרוסקות בקומת החניה. חיים שלמים של בטלה לא הכינו אותי ליום
כזה, של ריצות מטורפות באוניברסיטה ויטפוס של 11 קומות במדרגות
החירום. כשאני פותח את הדלת, שואב האבק מחריש את אזני. זו
סבתא, מנקה את השטיח בסלון.

-"כבר חזרת?"
-"כן, סבתא, לא תאמיני מה הולך בחוץ"
-"אתה נראה איום ונורא. איפה הקסדה והתיק? שוב עשית תאונה?"
-"לא, כולם... כולם מתים, או, אני לא יודע, הכל נגמר. הם, הם
הפכו למשהו, ואין יותר... כל מי שהכרנו... כל מי שאהבנו...
הדברים האלו..."
-"לא נורא...", סבתא ממלמלת כשהיא מביאה מטלית לחה ומתחילה
לנגב מעלי את הדם.  -"עברנו את היטלר יימח שמו, נעבור גם את
זה. אתה רוצה מרק?"
אני מסכים, אחרי הכל לא אכלתי כלום והתרוצצתי כל היום כמו
מטורף.

במחשב אני מוצא קרעי דיווחים, רוב הכתובות שאני מקליד לדפדפן
מעלות לי את אותה שקופית שמבשרת שהאתר לא עובד, ואני מספיק
להבין שחוץ ממספר אנשים שהספיקו לברוח, כמוני, או לא היו ברחוב
כשזה קרה, כמעט בכל מקום בעולם, באותו רגע, האנשים השתנו.
התמונות מעטות ומטושטשות, מצולמות מרחוק מטלפון סלולרי, ובדיוק
כשאני מרים את הטלפון להתקשר לאמא, החשמל נופל.
אני מציץ מחריר הדלת.
שקט.
אני נועל אותה על מנעול ובריח, וליתר בטחון דוחף את שולחן עץ
האלון כנגדה. סבתא קוראת לי לאכול את המרק. היא אומרת שמזל
שהיא שמרה תמיד את קופסאות השימורים, בדיוק למצב כזה.  היא
מלטפת את התלתלים שלי ומבטיחה לי שאמא שלי ואחי בסדר גמור,
ושכמו המלחמה ההיא, אנחנו פשוט נשב פה ונחכה בשקט עד שהכל
יעבור.

אני קם ומחבק אותה, והיא קטנה כל כך בין הידיים שלי, כפופה
ומחייכת.
אני מנשק אותה במצח.
כמה טוב שהיא פה.