מכתב תודה (וסליחה)
עשית כמיטב יכולתך, אני יודע ומעריך זאת מאוד,
אך אני הבעיה, בגלל זה באתי ובגלל זה אני הולך.

על מי אני עובד? הרי גם כשניסיתי להביס את הפחד שלי במסגרת
הטיפול, נכשלתי והובסתי על ידו.
הגיע הזמן לשים קץ לאידיאליזציה שאני תמיד עושה להתמודדויות
שלי בעבר.  
היה לי מאוד נוח לבוא אלייך אחת לשבוע ולומר לך את כל מה
שרציתי לשמוע את עצמי אומר. זו לא אשמתך שלא שמת לב, באמת
ששיחקתי באופן כמעט מושלם, אבל אפילו פעם אחת לא הצלחתי לבכות
מולך. אני יודע שאיכות הטיפול לא נמדדת על פי כמות הדמעות
הזולגות, אך אני גם יודע שברגע שנוגעים בי בנקודה כאובה
העיניים ישר נרטבות, ואני באתי אלייך כי כאב לי בכמה נקודות.
אולי רציתי לרצות אותך ולהיות המטופל המושלם שמצליח להשתנות
במאה שמונים מעלות, או אולי לשם שינוי, רציתי לרצות את עצמי.
זה לא חשוב, משום שבדיעבד, בשניהם לא הצלחתי וחבל שאני מגלה את
כל זה רק עכשיו, כי יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי.
לא להתמודד היא דרך ההתמודדות היחידה שאני רואה את עצמי בוחר
בה כרגע, ברגע האמת.

עמך הסליחה, הכישלון כולו שלי.
תודה על הניסיון,
המטופל.  

ראיון
אני נכנס ומתיישב על הכיסא, בוחן את החדר, את התמונות שעל
הקיר,את השולחן, את מי שיושב מולי.
אני יודע שמהרגע הזה כל צעד ישמש כנגדי, כל תנועה , אפילו
הקטנה ביותר עלולה לשנות את חיי, כל מילה צריכה להיבחר בקפידה,
כי מילים כידוע, יכולות להרוס.
הידיים שלי עמוק בשרוולים, הוא קולט את זה אבל כבר מאוחר מידיי
להוציא אותן משם.
הוא שואל בנימה רגועה ומזוייפת, בדיוק כמו שדימיינתי שישאל
ובדיוק את השאלות שהרצתי לעצמי בראש רגע לפניי שניכנסתי, ואני
משתדל לענות בכנות, בדיוק כמו שהוא יודע שאני אמור לענות. הוא
שולח לעברי חייוך וכמה מילים לכיוון הטופס שהוא ממלא עליי.
הוא טוען שהמודעות העצמית שלי גבוהה מהרגיל ואני חושב פנימה -
הלוואי שלא הייתי מאמין בפסיכולוגיה (כי המודעות מביאה להבנה,
וההבנה מביאה להשלמה, וההשלמה תמיד מובילה אותי לויתורים).
הוא כותב עוד משהו אחרון, חותם את שמו בתחתית, לוחץ לי את היד
ונועץ בי מבט בוחן.
הפנים שלו מקוות שאמרתי את כל האמת,
גם אני מקווה.      

הלוואי שהייתי יודע מתי ההתעסקות שלי בפחד היא בגדר התמודדות
נורמלית, ומתי היא מוגזמת ועלולה להפוך לנבואה המגשימה את
עצמה.

כנראה שרק ברגע האמת אדע את האמת.