ראיון
אני נכנס ומתיישב על הכיסא, בוחן את החדר, את התמונות שעל
הקיר,את השולחן, את מי שיושב מולי.
אני יודע שמהרגע הזה כל צעד ישמש כנגדי, כל תנועה , אפילו
הקטנה ביותר עלולה לשנות את חיי, כל מילה צריכה להיבחר בקפידה,
כי מילים כידוע, יכולות להרוס.
הידיים שלי עמוק בשרוולים, הוא קולט את זה אבל כבר מאוחר מידיי
להוציא אותן משם.
הוא שואל בנימה רגועה ומזוייפת, בדיוק כמו שדימיינתי שישאל
ובדיוק את השאלות שהרצתי לעצמי בראש רגע לפניי שניכנסתי, ואני
משתדל לענות בכנות, בדיוק כמו שהוא יודע שאני אמור לענות. הוא
שולח לעברי חייוך וכמה מילים לכיוון הטופס שהוא ממלא עליי.
הוא טוען שהמודעות העצמית שלי גבוהה מהרגיל ואני חושב פנימה -
הלוואי שלא הייתי מאמין בפסיכולוגיה (כי המודעות מביאה להבנה,
וההבנה מביאה להשלמה, וההשלמה תמיד מובילה אותי לויתורים).
הוא כותב עוד משהו אחרון, חותם את שמו בתחתית, לוחץ לי את היד
ונועץ בי מבט בוחן.
הפנים שלו מקוות שאמרתי את כל האמת,
גם אני מקווה.

הלוואי שהייתי יודע מתי ההתעסקות שלי בפחד היא בגדר התמודדות
נורמלית, ומתי היא מוגזמת ועלולה להפוך לנבואה המגשימה את
עצמה.
כנראה שרק ברגע האמת אדע את האמת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.