השעה הייתה אחת אחרי חצות. פתיתי שלג מעובים הסתחררו בצינת
הלילה, נצמדים לקרקע הסלעית כמו שטיח מקיר לקיר בין גדרותיו
המתפוררות של בית הקברות העתיק. הירח עמד במרכז השמיים
השחורים, רואה ואינו נראה, מותיר הילה לבנה חיוורת על המצבות
האפורות.
דמות שפופה עשתה את דרכה אל הקברים הנשכחים מלב, מצוידת בנר
ארוך ועבה צבוע בשחור. גלימותיה המרופטות נגררו אחריה, מותירות
בשלג פסים ועקבות דקים כמו חילזון ענק מעודן. מתחת לגלימות
הדהויות החזיקה הדמות ספר מצהיב אכול עש ותולעים. הדפים הישנים
נקרעו והתעופפו לאי שם. כשנחתו בקרקע כבר כיסה אותם השלג
בשמיכה עבה.
הדמות לא נתנה דעתה לכך. היא צעדה בנחישות כשדפים קרועים
מתעופפים סביבה. היא נעצרה מול מצבה גדולה ורומנטית בדמותו של
גרגול ענקי. האיש מתחת לגלימות הארוכות החל למלמל מילות בקשה
אל תוך הסופה. עיניו היו חלולות והבעתו סתומה ומקובעת. ברק
הבזיק ולרגע נראה פסל האבן הסדוק כמעט חי. הקרקע החלה לנוע
קלות ורעש עמום של דפיקה עלה מתוך הקבר. אחר כך היה שקט. הדמות
התבוננה סביבה בחשש ואז העבירה שוב מבטה אל הספר הרקוב. היא
פתחה את פיה בחשש ולפני שעלה צליל מבין שפתיה הכחולות מקור,
פילחו זוג ידיים גדולות את שמיכת השלג המושלמת שכיסתה את הקבר.
הדמות קפאה במקומה ורק שפתה התחתונה רעדה חלופות. הידיים הפכו
לראש ולבסוף לגוף מכוסה בוץ ושלג שחור. המת היה מטונף. עורו
הסריח מריקבון ולבש גוון אפרפר חולני. היצור נהם וגירד את
ראשו. פיסות עור ועפר צנחו ממנו. לאחר מכן נפנה אל הדמות
העטופה בגלימות.

רעב. חושך שלג. למה?
איש עומד. רעב למה? אסור! אסור לי. אני. מי הדמות הזו? למה
הפכתי? רעב. רעב נורא. רעב כל כך שהבטן שורפת. ייסורים. דילמות
מוסריות נדחקות הצידה אל מעבר לפינה. חייב לקחת. האיש קפוא
ממילא. לא ירגיש. הגולגולת קשה. צרחות. אקסטזה. ערפול חושים.
כמו סם כבד. נהדר. נפלא.
גופה. גוש בשר מוטל ללא רוח חיים. השלג מכסה בכבדות. ערפל נבנה
באופק. האוויר מתאבך לגוש צמר גפן והדם מאבד את צבעו. משהו לא
בסדר בתמונה. צריך לסלק הצידה. להחביא. בור ברצפה. נכניס פנימה
ונכסה היטב. השלג יעשה את השאר. כך טוב ויפה.

היצור התיישב על המצבה האפורה וקבר את ראשו המרקיב בין ידיו.
תולעת צהובה זחלה לה בשקט מחור פעור ושחור בצווארו. הוא התבונן
בשלג המנצנץ. הסופה שכחה ועתה רק רוח מקפיאה שרקה בין המצבות.
הוא תהה לשם מה העירו אותו. פיו היה יבש ולשונו קשה כאילו
הייתה עשויה מעץ. הוא ניסה לצעוק אך נחרד בשומעו אות קולו שהפך
לנהמה רעבתנית. הוא לא חש בקור, רק ביובש. הוא חשב שגופו נעשה
חלול.
הוא קם והחל ללכת בצעדים כושלים אל מחוץ לבית הקברות. הרעב
עדיין הציק לו. הוא שמע כיצד השלג הרך נמעך תחת רגליו אך לא
הרגיש אותו. פיסות ירקרקות של עור מת נשרו מכל גופו. כשהגיע
לשער החלוד נפלה לפתע אצבע מידו השמאלית. הוא הביט בה בעצב
ובדק את יתר אצבעותיו. עוד כמה היו חסרות. הוא נאנח ופתח את
השער. עורב שחור וגדול עף בשמיים האפורים וצרח בקול צורמני.
הוא התעלם מהציפור.
למרגלות בית הקברות נפרשה בפניו עיר גדולה. הוא תהה על שמה. לא
נראו שלטים ועד מהרה הדבר נשכח מלבו. הוא ירד בדרך כורכר ישנה
עד שהגיע לכביש מהיר. מכוניות טסו אל מול דמותו המעוותת. מאות
מכוניות נוסעות ונוסעות הלאה והלאה ממנו. הרגשת בדידות נוראה
הציפה אותו. הוא המשיך לבהות במכוניות הטסות על הדרך, האורות
היו מסמאים, מסנוורים להחריד. הוא מצמץ בעיניו והחל להתקדם אל
עבר הכביש. האורות התקרבו והתרחקו לסירוגין. נעמד באמצע הכביש
ובוהה אל תוך הכלום. לפתע אור גדול הקיף אותו וצופר מחריש
אוזניים שיבש את חושיו. רגע אחד עמד שם בין ים האורות המתחלפים
ובמשנהו היה ללא כלום. הוא הרגיש את איבריו מתנתקים ומתרפסים
על הדרך המחוספסת ועתה חש רק את ראשו שעף אל גבעה מושלגת. הוא
המשיך לצעוד במבטו העמום לעבר האור עוד כמה רגעים, עד שנדם.