היום בבוקר לא התחשק לי ללכת לעבודה. לבי היה כבד עליי. באמת
שהוא היה כבד. שקל איזה 2 טון. כשקמתי הוא היה כל כך כבד
שחשבתי שהוא ייפול מהמקום שלו אל הבטן ויקרע לי את כיס המרה
והמעיים והכבד. נורא פחדתי שזה מה שהולך לקרות, אז לבשתי מהר
את המכנסיים והחולצה והעניבה של אתמול ורצתי למטה. עשיתי הכל
נורא מהר כדי שהלב שלי לא יצנח פתאום אל המפשעה כמו שפחדתי
שיקרה. זינקתי אל הטוסטר ומשם לקומקום ולטלוויזיה ואחרי זה
לסוכר ולחלב. ערבבתי את הקפה ביד רועדת והכוס השמיעה כל הזמן
צלצול מרגיז. טינג טינג. זרקתי את הכפית לכיור טינג טינג
טייינג. שקט. המים בקומקום רתחו. מזגתי לי בזהירות את הנוזל
הרותח, לקחתי את הטוסטים והקפה אל הטלוויזיה ושקעתי עמוק עמוק
בתוך הכורסא שלי.

יצאתי החוצה. פתחתי את הדלת לכדי חריץ ואז בעטתי בה בתנופה.
שמש הבוקר החיוורת נצנצה בין הגלים הזעירים בבריכת השחייה.
ברווז הגומי שלי עמד בפינה הקבועה שלו עם ערמת העלים של הסתיו
שצפה וכיסתה את גופו. המים קרים מאוד שם בתוך הבריכה הקטנה
שלי. אבל ברווז הגומי לא יכול לעוף. הוא פשוט נשאר שם כל הסתיו
ויישאר שם גם כל החורף. אני לא אוציא אותו. אם הבריכה תקפא הוא
יישאר. הוא יישאר איתי.
ממש לא התחשק לי ללכת לעבודה. באמת שלא. מה שהתחשק לי יותר זה
להכנס לבריכה אז קפצתי לי פנימה. נדבקו אלי המון עלים והעניבה
די התלכלכה ובכלל, אבל למי אכפת. שחיתי כמה בריכות בסגנון
חופשי ולקחתי איתי את ברווז הגומי מקצה הבריכה. הטבעתי אותו
וניקיתי את כל העלים והירוקת. המים היו קרירים ומרעננים. זה
עשה לי מצב רוח טוב אז החלטתי לעשות מתיחה. החלטתי שאני מת
קצת. רק טיפ טיפה. אז צללתי עמוק אל תוך הירוקת והוצאתי את כל
האוויר בבועות ירוקות זוהרות. נהייה יותר לי יותר ויותר קשה
להחזיק את ברווז הגומי. בסופו של דבר עזבתי אותו. הוא עלה מהר
מאוד ואז קפץ קפיצה קטנה והתנדנד לו על המים השקטים. אחרי שתי
דקות גם אני עליתי למעלה והייתי קצת מת. קצת אבל לא ממש כי
עדיין יכולתי לראות את השמיים ואת העוזרת שצרחה כשראתה אותי
ואת רכב ההלוויות השחור. את הדברים האלה ראיתי. אחר כך בהלוויה
כולם בכו ודיברו עליי. את הדברים האלה שמעתי. אבל לא הרגשתי את
האפר שעף על הארון הפתוח. את זה לא הרגשתי. רק ראיתי ושמעתי
אותו, נוחת עלי ברכות. הסתכלתי למעלה אל שמי הסתיו המעוננים
ואז ידעתי שאני מת. ידעתי שאני מת לגמרי כי לא הצלחתי לראות
שום מרקם. שום צורה. רק עננים לבנים שמשייטים להם אל תוך
הכלום.