"רפי, תראה כמה באו לאודישן" אמר גבי בטון כאילו מופתע.
"מה אתה רוצה, זה הצ'אנס האחרון שלהם", אמר רפי בקול משועמם.

זה היה האודישן האחרון בגן עדן לפני שסוגרים את השערים. כל
הצמחים היו שם מהכבד שבארזים עד לדקיק שבשרכים. כולם מילאו
מעלה לשורש, כל סנטימטר פנוי ברחבה המרכזית לפני הפירמידה
הגדולה.
"דרושים לנן שבעה מינים כדי להיות ... שבעת המינים", אמרה
המודעה הענקית שבחזית המקדש. האותיות הקטנות הבטיחו הרים
וגבעות: "פרסום מובטח. סבב הופעות מוזמן מראש לחמשת אלפים שנה
הקרובות. 95% חדירה בפלחי השוק האטרקטיביים של ילדי הגן ויהודי
הגולה. דרישות קדם: אישור שהיה בתחומי הקו הירוק. מגורים
קבועים בארץ, יתרון - לא חובה.

"נו מה אתה רוצה," המשיך רפאל. "איזה צ'אנס יש לשיטה המכחילה
להיות מוכרת על ידי מישהו חוץ מאיזה שני בוטנאים קשישים מהר
הצופים".
"תראה, אני מבין אותם, בחרנו כבר את הציפור הלאומית של מדגסקר
ואת הפרח שעל הבולים באיי קיימן, זו באמת ההזדמנות האחרונה
לקצת פרסום".

"יאאלה לעבודה", בקע קול נמרץ מגרונה של מלאכית ג'נגית שעפה
ממש מעליהם. היא קיפלה במהירות את הכנפיים, התיישבה בראש האבן
העגולה והתחילה לתקתק עניינים בקצב ובקול הכי סמכותי שהיא
הצליחה להפיק.
"בואו נראה מה אפשר לעשות כאן", היא שלחה מבט קר לעבר חברי
הוועדה.
"חיטה ושעורה" אלה חי"ת למ"דים, חייבים לקחת אותם. אתם יודעים,
אבא שלהם אחראי על המזון, או כמו שאומרים בעברית עם אבות המזון
אנחנו לא רוצים להסתבך.
"ונציג לעיירות הפיתוח" גיחך רפאל בקול דקיק.
"יש פה מישהו שחור שגר בנגב" אמרה המלאכית בקול סופר רציני.
"תומר, בוא, בוא לפה" קרא גבריאל בקול וסימן לתמר השחור עם היד
במחווה שמובנת רק לארסים. "הנה הפראנק שלך", הוא התריס בשקט
לעבר המלאכית.
"ומה עם הדתיים?" אמר רפי בשקט, אלוהים יכעס אם לא נכניס איזה
דוס לעסק.
"בסדר" אמרה המלאכית בקול עייף. רימון ילך טוב. לדתיים נספר
שזה הרימון עם תרי"ג המצוות מראש השנה ולגברים חילוניים
וצעירים נגיד שזה מזכיר את שיר השירים.
"בלי כוס שתייה, אני לא זז מפה" אמר מיכאל בפיהוק רחב. "או.קי"
אמר רפאל קח את הגפן ותשתוק.
"ומה עם בגדים?" אמרה המלאכית בקול צפצפני ונשי שהפתיע את כל
מי שחשבו לרגע שהיא משחקת אותה קשוחה.
"טמבלית" צחק רפי, " את לא יודעת שפה זה גן עדן. אנחנו רוצים
אותך כוסית כמו שאת, מקסימום ניתן לך ללבוש עלי תאנה"
"בסדר" אמרה המלאכית והסמיקה. לפני שמישהו אמר רובינזון קרוזו
התאנה הגדולה כבר קפצה פנימה.
"רגע!" צעק גבי. "בלי לשים לב בחרנו כבר ככה ששה צמחים. בואו
נתרכז קצת נשאר לנו לבחור רק עוד צמח אחד ודי."

הרעש והברדק ברחבה הפכו במהירות קשים לשורש. פירות ההדר היו
בטוחים שהנציג הבא הוא משלהם. "מי יבש את הביצות אם לא אבא
שלי" אמר השמוטי. "מה פתאום, אני הכי גדולה", צעקה הפומלית.
"רק לי יש פיתם" צפצף האתרוג. "ולי יש ציצי" השתובבה
האשכולית.
בקצה השני הזעתר והקורנית ניהלו קרבות מרים. לשניהם היה ברור
למי יש שורשים בארץ הזאת. הפסיפלורה עשתה לכולם עיניים הברוש
טיפס עד ללב השמים. שיח הקנביס סיפר לכולם איזו אווירה טובה
הוא ישרה בארץ המתוקה הזאת אבל ליתר בטחון התחבא מאחורי חומה
של צמחי במבוק.
עץ הזית הזקן התאמץ להתקרב אל קדמת הבמה. "מה אתה עושה פה
בכלל" התנפלה עליו בכעס העגבנייה. "אתה לא רואה שכולם פה יותר
יפים ממך? תראה את הפרי שלי כמה אדום, כמה יפה ממש צבע האהבה.
מה יש לך? קצת זיתים שחורים ודפוקים, לרוב אפילו שוכחים לשים
אותך בסלט. "תסתכל על עצמך", אתה נראה כל כך אפור ומאובק.
אפילו האבוקדו כבר יותר מבריק ממך. "תעשה טובה לעצמך" אמרה לו
העגבנייה "לך הביתה עכשיו. אתה רק עושה לעצמך בושות. אין לך
שום סיכוי. אין מצב שתתאים לחיי הזוהר."
העגבנייה הייתה כל כך גאה בעצמה. היא רצה לקדמת הבמה שתתה חמש
כוסות של מים ונשכבה על אימא אדמה בחן ובשנטי.
וככה זה המשיך והמשיך, במשך שעות ארוכות כל צמח התפאר בעצמו
ולכלך בכיף על זולתו. ככל שחלף הזמן הפכו מלאכי הוועדה יותר
ויותר מבולבלים. הצמחים החלו לאט לאט להתייבש בשמש, להתפלל
לטפטפת, למונסון קטן או לפחות לגשמי היורה.
כשעלה הירח ירד המאסטר מפירמידת האבן הגדולה. הוא הביט בכל
ההמולה התיישב על הסלע העגול ואמר בקול שליו ובהיר".

תראו חברי, תראו כמה מאמץ, כמה ריב ובכמה אנרגיה אתם משתמשים
כדי להיות יפים וזוהרים. בהתחלה אתם לא עושים את זה מרוע. אתם
מאמינים שזה טוב. אתם חושבים שאם תהיו יפים ומבריקים תתנו
לעולם ותקבלו לעצמכם יותר. אתם שוכחים להסתכל על תווית המחיר.
זו בדיוק האשליה שכולנו נופלים לתוכה.
אנחנו חושבים שהכי יפה זה הכי מוצלח.
אנחנו מאמינים שהכי גדול זה הכי חזק.
אנחנו חושבים שהעולם עומד בזכות החזקים והאמיצים.
אבל זה לא ככה:
העולם מתקיים בזכות הזיתים האפורים.
כן, אלה שיש להם פירות קטנים ולא יומרות גדולות.
אלה שמסתפקים בגשם שיורד עליהם ולא דורשים מערכות השקיה
ממוחשבות.
אלה שלא מושכים בחוטים אבל נותנים טיפה ועוד טיפה.
אלה שנותנים קצת לכולם, כשיש יותר וכשאין פחות.
תראו כמה אנשים מתפרנסים מכל עץ זית כל כך הרבה דורות.
תראו איך בשקט בשקט הוא מתרבה ונמצא בכל מקום.
לא דורש כלום, לא בולט, בדרך כלל אפור ושותק.
אבל בכל מקום שתלכו ברחבי המושבה תראו אותו לצד הכביש. במטע או
בגן ציבורי.
מלאכיי היקרים, תבינו, בארץ ישראל, זהו הנפוץ  שבעצים.
הפשוט והצנוע צריך להיכנס לשבעת המינים

ודרך אגב, אל תחשבו לרגע שאלוהים שכח את הפשוטים והצנועים.
יש כאלה פי 1000 יותר מכל הפרימדונות.
הם היו לפני שפרצו המבריקים ויחיו הרבה אחרי שיתייבשו כל
המשפריצים.
וגם אם לא רואים את זה, תדעו לכם, מילה שלי, הם הרבה יותר
מאושרים.