אני מבטיח שהמוות יגיע,
ושהוא מתקרב אלינו בכל רגע ורגע,
כמו תקתוק מתגבר של שעון.
אלא שאין זה סרט מתח,
זהו פשוט שאון תקתוקם של החיים,
שהולכים ואוזלים.


זה קורה יום אחד, כנראה קורה לכולם. יום שבו איזו כבדות מעיקה
על הנשימה במן ציפייה לרעה שתבוא ותכריע אותך. הרי ידעת, ידעת
שיום זה בוא יבוא, אך לא עשית דבר על מנת להכין את שיש להכין,
או שאולי עשית, אך לא מספיק, וכמו הציון הגרוע שבתעודתך בעודך
מהלך אל הבית ומקווה להאריך את הדרך במעט, אתה עוצר, שכן גם
אתה אינך מבין, גם אתה מנסה למצוא הסבר ולא תירוץ. נכשלת
בתעודת החיים וזהו מחיר מחייתם, האפשרות שלא תצלח את הדרך, דרך
רחבה עד אין קץ ובכל זאת מעדת לתעלה שבצידה, בכל זאת עברת לצד
שני של משהו חזק ממך לאין שיעור.
אתה לא רוצה למות.
אתה לא רוצה למות את הצחוק, גם לא את הנשמה. רואה את הרגש
המובל בחצרות והוא כבר לא ברשותך. שחררת אותו, ויתרת עליו, כי
אין בו צורך במקום אליו אתה הולך. אתה מוכן לקיים, ולו דבר מה,
אפילו יהיה זה בדל זיכרון של חיוך, העיקר שאיזה מובן יישמר,
האוד המוצל, שארית הפליטה שלך.