חלק א':
החברה האנושית הנוכחית  מחשיבה עד מאוד את הערך של 'להיות
נורמאלי'. לחשיבות המיוחסת לערך זה מתלווה אשכול של תכונות:
יציב, אחראי, בריא בנפשו, וכו'. הנורמאלי כולל ציונים טובים
בבית ספר, עבודה קבועה ונחשבת, הקמת משפחה בגיל צעיר יחסית,
מספר ילדים, להיות נשוי (לא משנה כל כך כמה פעמים) וכו'.
ואם יש נורמה ונורמאלי, הרי שישנן  סטיות תקן מן הנורמאלי;
סטייה שהיא עדיין קרובה לנורמאלי יכולה להתבטא במצבי רוח. בקצה
הרחוק מן הנורמאלי - מוצאים שיגעון, פשיעה וכו'. הסטייה תמיד
מורידה מערכו של הסוטה מן הנורמה. הורדת הערך תלויה בגודל
הסטייה; ככל שהסטייה גדולה יותר, כך גם הסטיגמה והנידוי.

עד כאן הדברים ברורים וידועים. אך מה שמעניין בכל זה הוא שהיכן
שמוצאים חריגות וסטייה מן הנורמה החברתית - מוצאים גם
ובעיקר:מיוחדות וראיה חריפה ועמוקה של המציאות. השילוב הזה בין
חריגה חברתית לגאונות אישית מאפיין אישיות שניתן להגדירה
כאישיות של יוצר דגול, גאון וכו' והוא נעדר באישיות
הנורמטיבית.  
ואכן גאונות, אמת או חוכמה - לא יכולים לשכון בקצה הנורמאלי,
שם קיימים בעיקר בינוניות וחשיבה שטחית. גאונות שוכנת יותר
בקרב החריגים מאשר בקרב שוחרי הקונצנזוס והנורמה.
וישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. ב'כלפי מטה'
הכוונה לחריג לכיוון של שיגעון, פיגור, פשיעה וכו'. ב'חריגה
כלפי מעלה' הכוונה לחריג שיכולותיו ותרומותיו גבוהות מן הממוצע
בהרבה. הוא לא סתם מוכשר, 'הוא גאון'. וכשבאים לבדוק את חייהם
של אותם גאונים, אחד מן הדברים העולים הוא הסבל שלהם. אך השאלה
היא האם  גאון בעל שיעור קומה אכן חייב לסבול? האם מעצם העובדה
שהוא גאון - הוא נידון לסבל?

כדי לבחון את התופעה נתחיל בקבוצה רחבה יותר, שאליה משתייכים
הגאונים: קבוצת המחוננים. ובכן, החוקר לואיס מ' טרמן  1] L.
Terman השקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן. מהנתונים
משתמע שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד
חברתי לקוי.  
טרמן חילק את הנבדקים לארבע קבוצות, הנבדלות זו מזו ביציבותן
הנפשית. התברר ש-21 אחוז מהמחוננים סבלו מקשיים נפשיים של ממש
כשהגיעו לשנתם השלושים. עשר שנים מאוחר יותר נערכה הבדיקה פעם
נוספת. התוצאות היו קשות עוד יותר. הפעם הגיע שיעור הנמצאים
בקבוצת הבעיות הנפשיות ל-30 אחוזים. נצפה קשר ישיר בין רמת
המחוננות לבין רמת הפגיעות הנפשית. אמנם טרמן התחמק מההשלכות
הברורות של הממצאים, באומרו שישנם גם אנשים בריאים מאוד בנפשם
בקבוצת המחוננים ביותר. אך לא נראה כי זו תשובה מספקת במיוחד
מבחינה מדעית.

חוקרת נוספת בשם לטה הולינגוורת'  2] Leta Stetter
Hollingworth עקבה אחר ילדים מחוננים מאוד, שהשיגו 180 נקודות
במבחני איי קיו עד לתקופת בגרותם ואחריה. חשוב להדגיש שמשיגי
180 נקודות איי קיו בילדותם, ייחשבו בבגרותם לבעלי ציון נמוך
יותר ב-20 עד 30 נקודות. על כל פנים, הם יישארו בעלי
אינטליגנציה גאונית של אחד לרבבה.
הולינגוורת' הצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים. אך
העיקרי שבהם הייתה הבדידות.  ומועקת הבדידות קשה במיוחד
למחוננים ביותר, החיים בעולם של אנשים הנופלים מהם
אינטלקטואלית לאין ערוך. בבגרות המצוקה אינה קשה כל כך, שכן אז
יכול האדם לחפש לו חברים בשיעור קומתו; אך בגיל צעיר, כאשר
הילד נמצא בבית הספר, החברה שבה הוא מוקף אינה מתאימה לו ואינה
מסוגלת להבין את רוחו.
לא רק חברת הילדים קשה למחונן; גם עם המבוגרים הוא מתקשה
להסתדר. יכולותיו האינטלקטואליות מאפשרות לו למתוח ביקורת על
עולמם של הגדולים, והוא עלול לפתח טינה וכעס כלפיו, במקום
להסתגל לחוקיו.
מסקנתה של החוקרת היא שכישרון רב (עד 155 נקודות איי קיו
בילדות) ממלא תפקיד חיובי בעיצוב אישיותו של בעליו, אך גאונות
של ממש עלולה להזיק יותר מלהועיל. בעוד שהמוכשרים מאוד אינם
מתקשים כל כך למצוא לעצמם חברים שווי ערך, הגאונים נותרים
בבדידות מזהרת אך בלתי נסבלת. הם מיוחדים עד כדי כך שהחברה
אינה מבינה אותם ומותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס.
סרט שיצא לאקרנים לפני מספר שנים, "סיפורו של ויל האנטינג",
הציג את דמותו של צעיר מחונן כזה המעדיף להידחק לשולי החברה
מבלי לנצל את שמאפשרות לו יכולותיו הלא-רגילות.

נתונים לגבי גאונים:
עד כאן לגבי ילדים עם ניצני גאונות, מחוננים; אך מה לגבי
הגאונים עצמם? ובכן הנתונים מצביעים על כך שככל שההישג במבחן
ליכולות מילוליות היה גבוה יותר (מדד חשוב ביותר באיתור
גאונות), כך עלתה בהתאמה מידת הפגיעה הנפשית שלהם.
הנתונים הללו מדהימים ממש. מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה
גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים.
כשנשאלו אנשים שאובחנו כגאונים האם הם מרגישים שונים מעמיתיהם
המוכשרים מעט פחות מהם, אלו המוגדרים כמוכשרים מאוד, הם השיבו
בדרך כלל בחיוב. כשנתבקשו להגדיר את השוני, רובם הצביעו על
תחושת הניכור מהחברה, העזה אצלם לאין ערוך מאשר אצל אותם
המוגדרים כמוכשרים מאוד.
אחד מן 'הכישורים' של הגאון הוא יכולתו לחדור אל מעבר למעטה
החיצוני של הדברים, ולקלוט מה קיים שם באמת. להבין מציאות
מסוימת ברמת המהות, ולא רק ברמת התדמית.
כולנו יודעים כי יכולות אלו לא קיימות כמעט בעיסוקים
הנורמטיביים (כמו פסיכולוגיה, חקר ספרות ופילוסופיה) - שם היא
מוגבלת וצרת אופקים, יחסית למה שמצוי ביצירות של גאונים כגון:
ניצשה, טנסי ויליאמס, אוגוסט סטרינברג, טולסטוי ודוסטויבסקי.
אך עם זאת, היוצרים הללו היטלטלו כל ימיהם על ותחת משברים
אישיים שנובעים מאישיותם הבעייתית או הלא-יציבה. כך שיציבות
נפשית, ואפילו אושר וחיים טובים, נמצאים בדרך כלל בקצה ההפוך
להבנה וחדירה לעומק של: מה זה החיים.
כפי שכותב על כך פרופ' שלמה גיורא שוהם בספרו "טירוף, סטייה
והיצירה" 3]:
'...החברה עלולה לתייג את האמן כמתבדל, כזר וכשונה. תיוגו
כשונה עלול להתחזק בעקבות השתקעותו בתהליך היצירה, ואדישותו
היחסית לכסף ולתהילה. דוגמה לכך נמצא בספר על ואן גוך בספריית
טיים לייף לאמנויות, שם נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף על
מנת לראות את העולם באור חדש ולציירו כך". ואכן, ראיית העולם
באור חדש היא תנאי מוקדם לתיוגו כמטורף. לפיכך אני סבור שרוב
המחדשים והיוצרים הגדולים נחשבו בתקופתם ל'לא שייכים', לשונים
ולמטורפים. זוהי וריאציה על 'היפותיזת קרופוטקין', הטוענת שכל
התגליות הגדולות והמחקרים המרעישים נעשו מחוץ למוסדות אקדמיים.
ואני מוסיף, שאם הם נעשו על ידי אנשים אקדמיה, היו אלה חריגים,
משולי המוסדות שאליהם השתייכו. רדיפתו של גלילאו, ייסוריו של
באך ובדידותו של איינשטיין בראשית חייו, הם רק כמה מן הדוגמאות
היותר ידועות" (שם עמ' 24).
הפסיכולוגית קיי רדפילד-ג'יימיסון מאוניברסיטת גו'נס הופקינס,
מומחית בנושא הקשר בין שיגעון ואמנות, קיבצה את שמות האמנים
החברים במועדון זה לרשימה מעניינת הכוללת את המשוררים: ויליאם
בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו ואמילי דיקנסון. הסופרים: אמיל
זולא, לב טולסטוי, מקסים גורקי ורוברט לואי סטיוונסון. ואת
הציירים: מיכלאנג'לו, אדוארד מונק, פול גוגן, ווינסנט ואן גוך.

היצירתיות והחוכמה קרובים יותר לשיגעון מאשר לנורמטיביות. אבל
מדוע הצמידות הזו בין גאונות לבין חיים משבריים? מדוע דווקא
אלה שהראו לנו את המציאות הנסתרת של החיים, שילמו ומשלמים על
כך - בחיים אישיים הרוסים? מה הקשר בין גאונות, הארה ומיוחדות
- מצד אחד, ובין הפרעה נפשית  וחיים רצופי משברים אישיים -
מאידך? האם יש קשר, ואם כן מהו?
ובכן, זה אולי מתחיל בכך שהחברה שלנו הכתירה כחיים נורמאלים -
חיים של הדחקה ובריחה מן המציאות. היא הפכה את המציאות האמיתית
לנסתרת, ויצרה מציאות חלופית, שמי שחי לפיה נחשב כנורמאלי. אין
דרך אחרת להבין את העובדה שרוב אלה שגילו משהו אודות האמת
האנושית, חיו רוב ימיהם כשהם מנודים, אומללים, נעים ממשבר נפשי
אחד לשני. וזה אומר שבחברה זו האמת אודות המציאות נמצאת בגלות,
ומי שיוצא לגלות כדי לחפש אותה מנדה עצמו מן הקונצנזוס ומשלם
על כך מחיר כבד.
המציאות החליפית היא מציאות חברתית, בעוד שהמציאות האמיתית היא
מציאות פנימית. הנורמאלי מתאים עצמו לכלל, בעוד שזה שמצוי
בקוטב המנוגד - כל ימיו שואף להיות אותנטי.  
מי שיכול להתאים עצמו למציאות החברתית עושה זאת בדרך כלל, ויש
כאלה שלא מסוגלים לעשות זאת. והם אלה שכותבים ויוצרים ומדברים
על האמת הגולה, ודבריהם נוטפים חוכמה.

חלק ב':
אך מה יש באנשים הללו שגורם להם לא להיות מסוגלים ליישר קו עם
המציאות החליפית? שגורם להם לחתור אחר האמת במין אמוק חסר
שליטה, ולחיות את חייהם תוך אומללות ומשבריות? ומדוע ככל
שהדבקות באמת והחדירה למעמקי החוכמה - גדולים יותר, כך גדלה
חוסר היציבות הנפשית של האנשים שהגיעו לרמות הללו? מדוע קיים
התואם ההדוק הזה בין סטייה נפשית וחוסר איזון נפשי מחד, ובין
חוכמה, גאונות וראיית המציאות כמות שהיא - מאידך?
ובכן, כדי להבין משהו סבוך ובעייתי כמו זה יש צורך באנלוגיה.
ניתן להשתמש באנלוגיה של פילם (סרט צילום) רגיש. ההבדל בין
פילם שבעזרתו ניתן לצלם תמונה רגילה או צילום רנטגן, ובין סתם
נייר, טמון בכך שהנייר הרגיל הינו פחות רגיש. על נייר לא תוטבע
תמונות המציאות, בעוד שפילם או סרט צילום יקלוט וירשום זאת.
נייר לא יכול לקלוט מציאות, ליצור תרשים שלה. הוא יכול רק
להעתיק את מה שקיים בנייר אחר. נייר יכול להוות נייר צילום
ולשכפל את שקיים על נייר אחר.  אך פילם לא מעתיק נייר, הוא
משקף מציאות. מה שרשום על הפילם זה מה שקיים במציאות ברגע
מסוים, מזווית מסוימת.
נייר הצילום מדפיס עליו את שמצולם על הפילם. יש הרבה ניירות
צילום ומעט פילמים. הפילם של הרגיש והמיוחד מצלם את המציאות
הנסתרת, המציאות הפנימית.  נייר ההעתקה של הנורמטיבי והנורמאלי
מעתיק את המציאות הקיימת, החיצונית.
רוב בני האדם לא מצלמים מציאות אלא מעתיקים את תמונת העולם
הרשומה על רוב הדפים שהם פוגשים.
נייר לא יכול לקלוט מציאות, או ליצור תרשים שלה. הוא רק יכול
להעתיק את מה שקיים בנייר אחר, כמו שנעשה במכונת צילום. מה
שהרוב עושים הוא להעתיק את תמונת העולם של הרוב.
הפילם יכול לקלוט תמונת מציאות, אך היתרון שלו היא גם החולשה
שלו; הרגישות הזו לרשמים יכולה גם לשרוף אותו אם הרשמים גסים
או חזקים מדי. נייר יכול להיות חשוף לאור, וכלום לא יקרה לו;
אך הפילם זקוק למגננה, לחיסיון של החושך, אסור לו להיחשף. אם
הוא חשוף לאור חזק מדי הוא נשרף. הוא עובד טוב כשהוא חבוי,
מציץ במציאות דרך חרך במצלמה.
סרט צילום יכול לקלוט ולרשום את כל הדקויות הניצבות מול הצמצם,
אך אם חושפים את הסרט לאור השמש, לפני תהליך הצילום  - הסרט
עלול להיצרב, להישרף. ואולי זה מה שקורה לילדים רגישים כשהם
פוגשים את מערכת החינוך ואת חברת הילדים העדרית. המפגש עם
הדומיננטיות של החינוך ונורמות החברה הכוחניות כמו חושף את
הפילם לאור חזק מדיי, שצורב אותו ומטביע בו טראומה. ואכן ישנם
אינדווידואלים שהם כמו פילם רגיש. החשיפה לסטיגמה החברתית
ולנידוי וגם לעצם הגסות של החיים החברתיים הרגילים גורמת להם
לסבל על ידי כך שהיא כמו 'שורפת' להם את הפילם. אך זה אותו
פילם שקולט את המציאות כמות שהיא. וכך הם אמנם רואים את
המציאות יותר כפי שהיא, אך יחד עם זה הופכים ל'צרובים', וחייהם
לחיים משבריים.
אך צריך לזכור, כי כל זה הגיע ובא להם מכיוון שהחיים הפנימיים
שלהם הם יותר כמו פילם פחות כמו נייר צילום. והפילם הרגיש
שלהם, הצורב על עצמו את התשליל של המציאות החיצונית - הוא אותו
פילם רגיש שנצרב באופן אישי ונושא עמו משבריות בחייהם האישיים.
הם קולטים את המציאות, אך זו אותה מציאות שצורבת חומצה בפילם
הרגיש של חייהם האישיים.
חייהם האישיים הופכים להיות המחיר שהם משלמים בעבור קליטת
המציאות החריגה שלהם.

חלק ג':
אך מה בדיוק, בנפשם של אותם מיוחדים, הוא זה המכשיר אותם לקלוט
את המציאות הפנימית? מה בהם הוא זה המהווה את אותו פילם רגיש?

ובכן, הקולטנים בנפשו של האדם היא מערכת העצבים שלו. העצבים של
האדם הם סייסמוגרף, מערכת חיישנים עדינה ומדויקת. מערכת העצבים
היא היא הפילם הרגיש.
(פעם כשדיברו על משבר נפשי, קראו לזה: 'התמוטטות עצבים'. עצב
ועצבות נגזרים מאותו השורש של עצבים, וכך גם עצבנות וכו'.)
מערכת העצבים היא הקולטת מצבים שהם מעבר או מעל למציאות
החומרית הרגילה, והיא זו שמודדת ורושמת את החשמל שבאוויר, את
הדינאמיקה בשיחה, את המטען הפנימי בזולת, את מה שחי באדם ולא
במסכה שלו. מערכת העצבים הרגישה היא אוזן הכלב שקולטת את
משרוקית הכלב שאוזן האדם הרגילה לא שומעת.
וככל שמערכת מסוימת הינה רגישה יותר, כך היא יכולה להיהרס ביתר
קלות ומהירות. אותו אורגן שבנו הקולט את המציאות הפחות גלויה,
הוא גם זה הנהרס בקלות כשהמציאות עצמה הופכת לצורבת מדיי בעבור
הרגישות של הפילם עצמו.
חוסר יציבות נפשית היא במידה רבה עניין של מערכת עצבים רגישה
ועדינה, המתפקדת בחברה גסה שמתעלמת מחיי הנפש של היחיד בה.
רוב בני האדם נולדו עם מערכת עצבים שמסוגלת להיאטם ולהיחסם אל
מול מציאות קשה, בוטה, סטיגמטית, אטומה וחסרת לב. אך ישנם כאלה
שנולדו עם מערכת עצבים שהיא רגישה במידה כזו, שאין להם יכולת
לאטום אותה. היא נותרת פעורה וקולטת - גם במצבים הצורבים אותה
בצורה קשה.
מה שעוד מחריף את מצבם הם סטיגמות, שיפוטים וחרמות הנשלחים
אליהם מצד הרוב הנורמטיבי, בגין חוסר ההשתלבות החברתית
שהרגישות והעדינות הללו גורמים להם. וככל שהחברה עדרית יותר כך
הסטיגמות חריפות וצורבות יותר.
אילולא הייתה החברה הקיימת כה עדרית ואנטי רוחנית, לא היו גששי
האמת סובלים מהפרעות נפשיות כה עזות. (בחברה פחות עדרית הם היו
מקבלים סביבה מוגנת שבה יוכלו לקלוט את המציאות הפנימית מבלי
להיות חשופים לשדרים המסכנים את היציבות הנפשית שלהם).
אך בחברה העדרית של היום הם מצויים במצב שבו הם ניצודים
ונרדפים כל ימיהם. חייהם הופכים לכה קשים ומשבריים, עד כי פילם
חייהם נצרב יותר בכתמים של בעיות אישיות, מאשר בצילום רנטגן של
המציאות כמות שהיא. וכך הם חיים חייהם ממשבר נפשי אחד לשני,
ורק מיעוט קטן בהם מצליח לקלוט את האמת אודות המציאות ולשדר
אותה החוצה מבלי שמצבם הנפשי הקשה יכריע אותם קודם לכן.
ואדם שמצליח להמשיך ולכתוב, ליצור, או סתם לשדר לאחרים - אודות
המציאות כמות שהיא - מבלי שמשבר נפשי יכריע אותו לפני כן, הוא
בחזקת נס מהלך.

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה
ומרדנות - מצוי בספרי: "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם המיוחד
של אאוטסיידרים ומורדים", שאמור לצאת בהוצאת ידיעות אחרונות,
במהלך 2005

1] http://psychclassics.yorku.ca/Terman/murchison.htm
2] http://clearinghouse.mwsc.edu/manuscripts/360.asp
3]  "טירוף, סטייה ויצירה", שלמה גיורא שוהם, הוצאת משרד
הביטחון, 2002

גבריאל רעם,
10.11.2004