אני הרבה פעמים תוהה אם אני קיימת אצל עוד אנשים,
כמו שאני קיימת אצלה.

אני זה משהו שהיא המציאה כדי לנסות לעזור לה להתבונן
יותר טוב.
להביט-להבין.
אולי אני זאת הסיבה שהיא כל כך מנותקת.
התלות הקיומית הזאת בי, סוחטת ממנה כל מחשבה אנושית שאי
פעם הייתה קיימת, בה.
ואולי אני זה השעות הנוספות שהיא עובדת, אני עובדת.
אצלה בראש.
אני בכלל גורמת לה לרע,
"פסיכוסומטית"
אומרים עליה.

וכל פעם שמישהו חדש מגיח, מבט מתחנן מגיח אליי מעינייה,
אני- לא יכולה לסרב לה.
עסוקה בלנסות לברר, לנתח לחשוב, להוציא אותה ממעגל בלתי
מוחשי שסוגר סביבה.

אני והיא- בלתי נפרדות.

היא המציאה אותי כדי שיהיה לה אחר כך את מי להאשים
שהיא בוכה.