אה, מה נבל אתה,
מולך עבדים,
ברצותך אותי להכניע
הלבן פניך הכהים,
גדול איברים, ניקלה,
איש מדון, נושא קרס ידך המעוקלת,

הסב לצפון עינך הפוזלת
רטוית השחורים  
בזעפי שפתיך לך
כבוש לב רשעים
והפלא נבערי דעת
בניד שפמך העבות,
כי לשוא תשאך רגלך הפסחת
רודף זנונים , בוגד !

"מהאוזן השומעת לפה שדיבר"
מצלקת פניך
מדמעת בביטנך
"פרפרים שחורים"
הבוז לך !  הבוז !
הבוז ?

חזיז ורעם,
לך קינאתי מאנפפת
למראה שדודותיך -
כי לא הפילתן שריקת חרבך,  
הן יידעו הבריות על כן:
הטיבו מילותיך
לכת בסרסורי שיריך
מי יתנני כך
מושחתת לרגליך.