כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו, החיבור המדובר התרחש בינינו.


עייני נצצו ושמחה עילאית אפפה כל איבר ואיבר בגופי.


רעידות בלתי פוסקות היו חלק שאינו נפרד ממנו באותה תקופה, אותן
רעידות הוסברו מאוחר יותר כקור.


התרפקות על כל שהיה בינינו, בעיקר- ההתחלה הזוהרת.


הכל היה חדש אז, ונכנסנו ביחד למחוזות מתוקים שהיו רק לנו,
פסענו בהרמוניה מושלמת לעבר יחסים אמיתיים, כמו שתמיד חיפשתי.


הדמעות שלך, שהיו כל כך שלך, שהרטיבו אותי יום יום
באינטנסיביות הזאת שמייחדת אותך, במשך חודשים.


וכל מה שיכולתי לעשות הוא לפרוש ידיי לצדדים, לחבק אותך,
להתחבר לאותו רגש עמוק ששרר בינינו.


המסתורין הקודר שתמיד הלך לידך, אף פעם לא הרתיע אותי אלא
להיפך- רק קירב אותי.


"אנחנו אותו בנאדם".


השעות האינסופיות שהייתי סופרת עד לבואך, מחכה בכיליון עיניים,
לראות איזו צורה תלבש הפעם.


פעימות לבי עדיין מהדהדות בתוכי, מהמחשבה על הזמן שלנו, ביחד.


מתיקות אינסופית מלווה בכאב עמוק, חלומות משותפים, ובעיקר,
הרבה תלות.

אני איני אותו בנאדם בלעדיך, הפכת לחלק חיוני בגופי, ברוחי.


מי אמר שהאהבה היא אינה הדבר הכי יפה שקיים?


לפעמים מפחדת אני, שלא תחזור יותר, למרות השיטתיות שלך להופיע
אצלי.

חורף יקר, האם תהייה בשבילי גם השנה?