"זה התחיל מעייפות.
עייפות קודרת שאנשים נוטים להלביש על דכאון, למרות שמטבעי אני
בנאדם די שמח.
אני חושבת.
(אסור לי בכלל להיפתח בפניך אתה לא באמת תוכל לעזור לי.)
אח"כ כבר התחלתי להרגיש חולשה, בו זמנית הטעם והעניין בשאר
הדברים בחיים שלי פשוט... נעלמו.
אדישה, כן, אולי זאת מילה טובה לתאר אותי.
פעם בכמה ימים עלה לי החום, לא משהו רציני, אבל שמים לב.
סחרחורות קלות עד כבדות עד טשטוש הראייה מציפות אותי כל יום.
חוסר נשימה.
והכי נורא... ההקאות.
כשגיליתי שאין זה מכוחי להכיל את כל זה, התחלתי להקיא. בהתחלה
הייתי דוחפת אצבעות, (גם כי זה היה נראה לי מיוחד וגם כי לא
הצלחתי להקיא לבד, וזה באמת היה מעיק), אבל עכשיו?
אני מקיאה ללא הרף. אני לא צריכה ללחוץ על שום כפתור כדי
להפעיל את מנגנון ההקאה, זה פשוט שם.
... תעזור לי בבקשה.".

הוא ישב מולי, שנות העשרים המאוחרות החלו להיראות עליו, כמו כל
האחרים, אפאטי.
רושם את מה שאני אומרת, מצטט, לחוץ שמא יפסיד משהו מהחומר הטוב
שאני מספקת לו.
עלוב.

"דכאון חולף"
"שגעון"
אנשים ניסו לתרץ את המחלה הזאת כאנטי נורמלית, ואני תוהה, מה
זה בעצם נורמלית?
אז לקחתי אנטיביוטיקה.
לשווא.

ההקאות לא חדלו.
האישונים הרחבים, העיניים האדומות.
הרעידות השיטתיות שמתחילות באצבעות של הרגליים ומגיעות
לריסים.
צמרמורות מחרידות
וכל זה מלווה בחיוך.
חיוך אחר.
(תמיד אמרו לה שהיא מחייכת אחרת.)

אף אחד לא באמת הצליח לענות על השאלה הבסיסית, לספק לה תשובה
ומרפא.
כן, נראה היה שהמחלה שלה היא חשוכת מרפא.

הגעתי לשם מחוסרת הכרה, ומשם? הכל מעורפל.

ורק לאחר שנים של מחקר, הם הצליחו לנסח תשובה ספק משתיקה, ספק
מתחמקת.
ועכשיו, היא נמצאת ביחידה לטיפול נמרץ, ברגע האחרון הצליחו
להציל אותה,
היא לקחה מנת יתר
של חזון.