(מתנגנת השורה "אין יותר פחד אין  יותר כלום, אני איש קש, אני
עץ עקום" (איש קש/מוניקה סקס))

שחקן:
(בדקלום)
אין יותר פחד, אין יותר כלום, אני איש קש, אני עץ עקום.
אני איש קש! אין יותר פחד, אין יותר כלום.
אני איש קש, אני עץ עקום.

"שוב ושוב ושוב, מהדהד בשכל. עוד פעם, ופעם נוספת. מחלחל עמוק.
נבלע בתוך. כי... זה מה שאתה. זה יותר נכון, מה שאני. אני איש
קש. קש! מביט בהם בעיניים, אין פחד, ואין כלום. פשוט כלום. גם
מה שהיה, אבל עכשיו אני עץ עקום. הולכים ושבים, הולכים ושבים,
הולכים ושבים. ואני מביט, ונשאר נטע. לא זז. לא מחייך. לא
בוכה. לא מצטער, לא מתגעגע. כלום. ופתאום, גם להיות עץ עקום זה
בסדר, מתקבל על הדעת, ואפילו לא רע סתם לעמוד ולא לזוז. ככה
אין פחד. לפחות לא לך. או יותר נכון לי. מושיט את היד לפנים
(מושיט יד) לגעת באלו שכבר נעמדו להסתכל בתמיהה, עם פנים שאינן
מבינות, ורק רואות משהו מאוד לא מוכר. לא כל כך משנה להם, זה
סתם מוזר. וכלום, ערפל. אין כל תחושה ביד. ובעצם, מה זה כבר
משנה... (גיחוך) איך חשבת, או יותר נכון חשבתי, בכלל לנסות
לנגוע. כבר הספקת, ואולי הספקתי, לשכוח?! אתה איש קש. אני איש
קש. מה זה כבר משנה?! אם זה לא היה משנה, אז למה עכשיו?! הייתה
כבר הזדמנות האחרונה, ואחריה ההזדמנות האחרונה, ואחרי עוד
הזדמנות אחרונה ודי. והכל רק רקע לבן עם דמויות שחורות פוסעות
הנה והנה ומבלי להסיט איבר מגופם. ולדבר לחלל הלא קיים, שאין
דבר שיעצור את הקול. אני איש קש?! הם אנשי קש. ובעצם, עכשיו גם
אני. אולי אנחנו מרגישים איזה צביטה קטנה. ככה בלב. לא! אין
מקום ללב. רק לקש. קש, קש, ועוד המון המון קש. רק קש. לתמיד
קש. ואין יותר פחד (מוציא אקדח מהכיס), ועכשיו לא יהיה יותר
כלום, אני מזמן כבר איש קש, נשארנו עץ עקום (מכוון לעצמו בראש,
האורות כבים, נשמעת ירייה).

(חוזרת להתנגן השורה "אין יותר פחד, אין יותר כלום, אני איש
קש, אני עץ עקום")