ובכן, ראה, תיואמנרה
כי פה,בתל אביב,
עולם וריקנותו,
הולכים ילד ואביו,
כל אחד, אל מותו.

ותראה,
את הבניינים,
הלא קיימים,
אשר באורח ערטילאי כמעט,
ניתן לראות.

וכמובן את
האנשים, שמשם לשם ירוצו,
ולא יראו, דבר.
הם בני אדם.
יצורים צמאי דם.

ואומר לך,
כי החיוך הוא אגרסיה,
היופי - שקרי.
המוות תמיד פה,
כל דבר הוא מיקרי.

ותבין כי,
להתרבות הם רוצים.
ולכן באותם בניינים,
יסגרו את הוילון,
יבריחו את הילדים.


אבל אני, יודעת.
זו מטרתם בחיים.
ויום אחד, אדם יבוא.
ינחית פצצת מימן,
על העיר הזו.

ניכתב לסדנה ה49