הוא פוגע בה.
היא נופלת מהדרך.
קמה.
ממשיכה.

היא נותנת לו.
יותר ממה שהוא מסוגל לקחת.
הוא שוב דוחף אותה לפינה.
היא נופלת על העפר.
על האבנים הקטנות והחדות.
על כפות ידיה, וכ- 3 סנטימטרים מבירכה  פצעים.
בידיים רק שיפשופים.
על רגליה. דם.
היא שמה טיפת רוק על אצבע ארוכה, ומעבירה אותה על הפצע.
הוא שורף.
אין בניינים בסביבה. רק כ- 20 דקות הליכה ממנה.
היא צריכה ללכת לבד.
התחיל להחשיך בחוץ, למרות שמוקדם.
השעה רק חמש ועשרים.
היא בוהה בשמש שכמעט שקעה. חודש נובמבר כבר קריר.
היא ממשיכה ללכת, למרות שכל צעד גורם לה לצריבה קטנה של כאב.
אבל רק קטנה, אז היא תתגבר.
היא מגיעה לבניין הראשון ונעצרת, לנוח.
בנתיים כבר חשוך. 3 רחובות מפה היא גרה.
היא תלך לבד ברגל.
הרגל שלה ממשיכה לדמם- האבנים חדרו עד לבשר.
היא מרגישה חולשה- מלקקת בלשונה את הפצעים, כמו חיה פצועה.
אנשים בוהים בה בתמהון.
הדם עושה לה חשק לעוד. הוא טעים ואדמדם.
היא הולכת במהירות הביתה. פותחת את הדלת ורצה למטבח.
דם זה טעים.
והיא חותכת.