זוהר, אני מצטערת, אני מצטערת שלא באתי להגיד לך שלום. אני לא
הצלחתי לראות אותך מסוממת מהתרופות, לדעת שזה הסוף...
אין תקווה יותר. אני מתגעגעת, עברו רק כמה ימים, הרגשה של
שנה.
למה היית חייבת לעשן? למה לא טיפלת בעצמך? למה?
את יודעת, בהלוויה, לא רק שכולם בכו - היה לי עצוב כי פרנ'ץ
הדליק את הסגריה, ואת האפר שם לך על הקבר. אפילו בסופך הוא פגע
בך.
אני שונאת אותו, שימות הוא.
אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך... לא אהבתי כמו שלילך אמרה
אני עדיין אוהבת, אני אוסיף ואומר שידוע לי שיום אחד אני אוהב
אותך. אבל היום אני עדיין אוהבת. התחלתי לרשום ספר מתכונים,
וכן, ראיתי את המכתב שהשארת בגיל 43, כאילו ידעת שכבר אז את
חולה.
תדעי לך שביקשתי מאמא שלך את המתכון לסופריתו. כן, את בטח
יודעת, אבדתי אותו אחרי שבוע, כל כך הרבה זכרונות כואבים.
תגידי לי איך חיים המתים? מה קורה שמתים? מרחפים? חיים בגן
עדן?
שומרים עלינו?
תמסרי ד"ש לסבתא ואולי גם לסבא... לשניהם
אבל אם את יכולה, שימי לי יד על הכתף לפעמים, שאני אדע שאת
שם.

ביי, אוהבת, פרפר (כמו שקראת לי בגן)


הכאב של בן אדם כשהוא מת, לא משתווה לכאב של אלה שהשאיר
אחריו.
אני רושמת פה לזוהר, פעם ראשונה של שימוש אמיתי בשמות, אני
פשוט חושבת שאני לא יכולה לכתוב לה את המכתב בצורה אחרת.