היא שכבה מדממת על הרצפה. ניגשתי אליה וביד רכה, כואבת, ליטפתי
את פניה שכבר היו צוננות. בדקתי דופק, להסיר כל ספק, וצדקתי.
היא מתה.
נזכרתי בכל הרגעים שלנו ביחד, כשהייתי קורא ספר והיא הייתה
פוסעת, וללא מילים משעינה ראשה על בטני, מחככת אותו וככה
נרדמת, ועל מנת לא להעירה הייתי ממשיך לקרוא ומייסר עצמי ברעב
זמני. הרהרתי לעצמי שמעתה לא נוכל עוד לרוץ זה לצד זה ברחוב,
להשתובב ביחד ולעשות את כל הפעולות שנראו לי כל כך שגרתיות
ובלתי נפרדות מהחיים שלי, החיים שלנו.
ניסיתי לתאר את חיי בלעדיה. זה נראה כל כך לא ריאלי. כמוית
החום והאהבה שהרעיפה עלי נראו לי כעת כפסגת האושר שאדם מסוגל
לקבל. התיישבתי על הספה, ובעודי ממרר בבכי תמרורים צלצל
הטלפון.
"ה..הלו?" אמרתי, עדין בדמעות.
"ערן?! מה קרה? אתה בוכה?" זאת הייתה עירית, התקשרה לברר למה
אני מאחר, ומנימת קולי כבר הרגישה שמשהו לא בסדר.
"זאת שולה...הגעתי הביתה לפני כמה דקות והיא הייתה מוטלת שם,
ללא רוח חיים, דם נוזל סביבה והיא...היא מתה!"
שתיקה. 'היא לא מעכלת מה שקרה' חשבתי לעצמי.
"זהו זה. שולה מתה. היא כבר לא תהיה עוד עמנו" אמרתי לאחר זמן
ממושך, והמשכתי "נו מילא, מחר אלך להביא אחרת מצער בעלי חיים"





מבוסס על חלום אמיתי, שבאמת ובתמים קרה לי. פיתחתי את הרעיון
אבל אני מדגיש שוב: זה מבוסס, על חלום, אמיתי. היה יכול לקרות
גם לכם...