"כותב מספר 529?"
האוזניים שלי מתחדדות וגופי מתקמר כנגד הספסל הקר.
"כותב מספר 529, גילי שפירא?", קורא קול גברי מהרמקול. אני קם
והולך לדלפק להציג את עצמי.

"מספר 529, תעלה לקומה השלישית ותחכה לועדה שלך", אמרה תוך
לעיסת עפרון.
לקחתי את המדרגות, יש לי טראומה לא קטנה ממעליות אבל לא הסכימו
לפרסם את המונולוג הזה בגלל עריכה גרועה.
ישבתי על דרגש עץ מול דלת שמודבק עליה עם סלוטייפ שלט נייר,
שעליו כתוב "גאסטרו סיפור קצר". בכלל, די משונה לקבל זימון דרך
האימייל לועדות הכנה לקק"צ ולהתייחס אליו ברצינות, אבל הם
איימו למחוק את כל היצירות שכן אושרו ולא היה לי כוח להעלות
אותן שוב, תוך המתנה מורטת עצבים של חודשים עד שיאושרו על ידי
עורכים אנונימיים.
בחדר ישבו אסופת הכותבים העלובה ביותר בבמה (קטע מצונזר שעלול
לפגוע ביוצרים אחרים), ששמותיהם ונקיבה בשמות יצירותיהם
בוודאי צונזרו במהלך העריכה.

כותבת מבולבלת יצאה מהחדר ושאלה אם כותב 529 עם התמונה המזעזעת
נמצא. מלבדי, קמו עוד מספר יוצרים תמוהים שניסו להכנס לחדר
אולם הורחקו על ידי אנשי הבטחון.
התיישבתי על הכיסא היחיד הפנוי בחדר ועל שאר הכיסאות התיישבו
כ-20 איש, כל אחד עם בלוק דף רץ משלו ועט פיילוט V5 כחולה;
מולי התיישבה איזו בחורה שכתבתי עליה סיפור רומנטי וקיטשי,
שזכה לניקוד 2- לאחר שקראו אותו 24 איש במשך חצי שנה.
"כותב מספר 529, האם אתה מודע לעובדה שאתה אחד מהמדורגים
הנמוכים בבמה חדשה?"
לא הגבתי וזיעה ניגרה ממצחי, אותה זיעה שפירטתי על אופיה
והתכונות הצפונות בה בשיר הסוחף
"Sweet Sweat" שלא נכנס לבמה, משום שהגדרתי אותו כשיר פורנו,
בעוד תוכנו התאים למאסות ערטילאיות אודות איכות החיים וקשיי
הקיום.
"529, אנחנו מקימים טבלה חדשה של 10 הכותבים הגרועים ביותר
ואתה ככל הנראה, מהווה אנטיתזה לכותבים הפופולארים והאהובים
בבמה".
הדלקתי סיגריה ושלפתי את פורטפוליו עבודות הצילום, כמחאה על
האשמות הכזב;
אחד מהיושבים שאת פניו לא הצלחתי לראות צרח מאחור "אני מתעוור,
לאאאאאאאאא" ומיד פונה על ידי סגל המתקן לניקוי עיניים מהיר.
אני זוכר את התגובה הנחרצת של אחד הקוראים על תיק העבודות "זו
אינה מחאה, אלא מחראה" וקצת נבוך.
"כותב מספר 529, אתה מודע לזה שאפילו לערב במה לא נתנו לך
להכנס משום שהבאונסרים הקשוחים קלטו אותך מפתה ילדות קטנות אל
חיק שירותי מועדון אייטיז/אלטרנטיב באלנבי בעזרת בלדות נוגות?"

ציינתי להגנתי שהבלדות נמחקו כלא היו בבוקר שלאחר ערב הבמה
הנ"ל, זה הסביר המון אבל באותו ערב זכיתי לקציר יצירתי במיוחד
ואפילו פירסמתי תסריט מקורי.

קמתי ויצאתי מהחדר על מנת להדגיש את המסר הארטיסטי הטמון
בקינטיקה, אולם לא זכיתי במחיאות כף.