יום יום הוא היה עובר עם המונית מול הבית. חלון המרפסת הגדול
הפונה לים תמיד היה פתוח, והוא היה מאט, נוהג, ספק חולם בהקיץ,
תוך שהוא מלטף במבטו הרך את פניה הצחורים, המחייכים, ומתבונן
בה קוראת ספר בתיאבון של נער מתבגר.
הוא היה שם יום אחד, כשנפלה מאופניה, ודמעות איימו לפרוץ את
מחסום עינייה הכחולות הגדולות, אבל עד שניגש לעזרתה כפר הקיפוה
המון הסובבים והוא נעלם בהמולה. והנה זה שמע שמועה, שכאב
פרידתה מאהבה ראשונה של 5 שנים חלף. הוא החליט לאזור אומץ
ולחשוף את פניו, אבל במקום לדבר בשפתיו, החלה העט להשתלט על יד
ימינו ולמלא דפים רבים ברגשות שלנצח לא יישלחו. הביישנות זרמה
בעורקיו. פעם אחת התערב בחייה כבר ממש מידה גדולה, כאשר באחד
מסיבוביו בעיר אחריה, ראה אותה מחטטת לשווא בארנקה, חיפוש שאין
בו אלא להראות שאין בידה כסף די, ולו לקנות חלה לשבת. זה אביה
שחולה. מזה חודשים שאינו מסוגל לעבוד עוד במפעל, ואינו עושה
דבר מלבד לפקוד את מיטתו. שכר דירה בקושי יכול היה לשלם. אז
הוא עבד שעות נוספות עם המונית. ימים ולילות, שבתות וחגים, ואת
הכסף שחסך מזאת שלשל למעטפה בשם אלום לתיבת הדואר שלה, בתקווה
שתמחל על כבודה ותיקח. לפחות לקורת גג לראשם.
הגשם שהציף שלוליות בוץ בבית הקברות העירוני, לא מנע ממנו
להגיע להלוויה הצנועה של אביה, אשר בחודש השביעי למחלתו נכנע
הגוף ושקע לממלכת החושך. תחת מטרייה, שעון על עץ אלון עבה אחד,
עמד, עם המקטורן השחור הישן, והזיל דמעה. שוב החליט לא לגשת
אליה, כדי לא להלחיצה ברגע האבל הכבד שלה, ולספר על האמת אשר
איתה הוא חי כבר 9 שנים. רק רצה ללטף את ראשה, לנגב את
דמעותייה ואת שערה השחור קטיפה, כל עת שבכתה בגשם.
כשסיימה תואר ראשון באוניברסיטה העירונית, לאחר מילגת
מצטיינים, עמד מאחור, צעק והריע, בין דמעות של אושר, כשלחצה את
יד הדיקן והקדישה את התעודה לשני הוריה, שלא זכו לשמוח בחלקה.
אדם מבוגר כבר היה, ועדיין היה נוסע במונית הכבדה הישנה, נשימה
כבדה. מביט במראה ורואה פנים שנראו פעם אחרת. אותה מרפסת פתוחה
לרווחה, ואותה ילדה - אישה קוראת ספר, כולה שלווה ועינייה
גדולות וסקרניות. הוא היה כולו חדור מטרה, והוא דאג לה, והוא
חשב עליה, ואהב אותה יותר משיכלה לדמיין, אהב את כל כולה, כל
שהיה בה וגם את כל שידע שעוד יהיה, וזאת למן היום הראשון שראה
אותה. והוא נקבר בחלקה לא רחוק מאביה, בלוויה קטנה, שערכו פחות
מ-6 אנשים, לרבות שני אנשי תפילה וקברן אחד, אחרי ששם קץ
לחייו, עם כדור עופרת שחדר לרקתו, ופילח את נשמתו, כשאני נשאתי
אותה לאישה.
אז לא. לא אני, ולא היא. איננו יודעים מהי אהבה. אולי רק נהג
מונית אחד, שחי פעם אחת, אהב פעם אחת ומת לעולם.