(ערב בחודש יוני שנת 1934 בגרמניה. סלון משפחה מכובדת. מימין
יציאה לחדר השינה ולשירותים. הסלון מרוהט בטעם בהתאם לתקופה.
כניסה לבית מצד שמאל. ליד הכניסה מתלה מעילים. על הקיר תמונות
של אנשים מבוגרים ומסגרת אשר בתוכה עיטורי צבא. במרכז ספה ושתי
כורסאות. איש מבוגר [יוזף] כבן 45 לבוש מדי צבא יושב על הספה
קורא עיתון. ברקע מתנגן  קונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט.
נכנסת אישה נאה מבוגרת [אווה] בחלוק. )

אווה: אתה עדיין ער?
יוזף: (מאחורי העיתון) כן. אני לא יכול להירדם.
אווה: את רוצה משהו לשתות?
יוזף: לא. שום דבר. זה בסדר. את יכולה ללכת לישון.
אווה: יוזף, מה קורה? זה אף פעם לא קרה לך.
יוזף: תמיד יש פעם ראשונה... זה בסדר. אל תדאגי לי. לכי
לישון.
אווה: רוצה מסז'?
יוזף: יקירה, הכל בסדר גמור. באמת. אל תהיי מודאגת.
אווה: אני אביא לך לשתות בכל זאת. (יוצאת ימינה)
יוזף: (נאנח) תודה. את לא צריכה.
אווה: (מבחוץ) זה אולי קשור למה שכתוב בעיתון?
יוזף: (קופץ. נלחץ.) אה... לא, לא. מה פתאום. סתם נדודי שינה.
אווה: (נכנסת עם קנקן תה ושני ספלים. מתיישבת על הספה לידו) אז
התה הזה יעזור. (מוזגת)
יוזף: תודה. באמת שלא היית צריכה. אני תכף אחזור למיטה.
אווה: אם זה בקשר למה שכתוב בעיתון, אני באמת חושבת שאין לך מה
להיות לחוץ אתה לא עשית שום דבר לא בסדר. אתה לא קומוניסט, אתה
איש צבא מכובד. אין שום סיבה שיבקרו פה. הוא לא ישלח אותם.
יוזף: על מה את מדברת? גם אנשי צבא הולכים. הוא שולח את כולם
למי שמסוכן בעיניו.
אווה: אבל אתה לא מסוכן.
יוזף: מאיפה את כל כך בטוחה? רודולף הלך אתמול. והוא לא היה
מסוכן גם כן.
אווה: אתה לא רודולף. תראה כמה עיטורים יש על הקיר שם. ואני
בטוחה שתקבל גם את העיטור החדש. למה בכלל אתה במדים?
יוזף: אם הם יבואו. אני רוצה ללכת במדים. שיזכרו שהייתי איש
צבא מכובד.
אווה: (בלחץ וכעס) תפסיק הם זה! הם לא יבואו! אתה לא תלך לאף
מקום. המקום היחידי שתלך אליו עכשיו זה למיטה.
יוזף: אל תכעסי. אני לא כועס... זה הגורל. אלוהים רוצה שאני
אלך אז אני אלך.
אווה: אל תדבר שטויות... (ממלמלת לעצמה) אלוהים רצה... חה!
איזה קשקוש.
יוזף: אל תצחקי! אני רוצה את הכבוד האחרון שמגיע לי.
אווה: אני לא רוצה שתלך.
יוזף: גם אני לא. אבל מה אפשר לעשות?
אווה: תברח. תברח מפה.
יוזף: לאן? הידיים שלהם יגיעו למקום הכי רחוק בגרמניה.
אווה: אז צא מגרמניה. אני לא אגלה להם איפה אתה.
יוזף: הם יתעללו בך. אולי אפילו יהרגו אותך. אם אני צריך ללכת
אני אלך בכבוד. אני לא אברח.
אווה: יוזף. בבקשה. אני מתחננת. בשבילי. אל תיתן להם לקחת
אותך.
יוזף: אני גם לא רוצה ללכת אבל אם אין ברירה אז אין ברירה.
אווה: יוזף...
(המוזיקה מתגברת. אווה מפנה את הקומקום והספלים. יוזף קם
למסגרת העיטורים. המוזיקה נחלשת.)
יוזף: תראי לאן הגענו... שאיש צבא יפחד שהשלטון יפגע בו. אני
לא מאמין...
אווה: גם אני לא... אבל הם... הם שם למעלה יודעים טוב מאוד מה
לעשות כדי לשים את כולנו בכיס הקטן שלהם.
יוזף: אני מקווה לא לעלות למעלה, לפחות לא הלילה.
אווה: אוי, יוזף! תפסיק...
יוזף: (כאילו בעולם אחר). את זה קיבלתי אחרי המלחמה, מפקד
מצטיין. אני הרגשתי מכובד. אפילו הנשיא היה בטקס.
אווה: אני זוכרת... ימים טובים.
יוזף: אבל עכשיו... (נאנח)
(השעון מצלצל חצות)
אווה: חצות.
יוזף: אם הם לא באו עד עכשיו אולי באמת הם לא יבואו...
אווה: נלך לישון.
(יוצאת. יוזף אחריה. חושך. המוזיקה מתגברת. דפיקה בדלת. נדלק
האור. אווה ויוזף נכנסים.הולכים לכיוון הדלת)
יוזף: זה הם! הם בכל זאת הגיעו!
אווה: לא... זה לא יכול להיות...
יוזף: (לדלת) מי שם?
קצין א' (מבחוץ): הודעה מהקנצלר.
יוזף: אווה, אין לי ברירה. אני חייב לפתוח. הם יפרצו את הדלת
אם אני לא אפתח... (פותח את הדלת. נכנסים שני קצינים במדים)
קצין א': ערב טוב גבירתי, אדוני.
יוזף: (ללא רצון) ערב טוב.
קצין ב': באנו למסור הודעה מהקנצלר.
יוזף: מה בפיך?
קצין ב': הקנצלר מוסר את השתתפותו בצער המשפחה על מותו בטרם עת
של יוזף הימלר.
אווה: אבל הוא עוד לא מת!
יוזף: משחק מוחות מטונף!
קצין א': (לקצין ב') היה חבל עליו נכון האנס? אדם טוב. השאיר
אישה נאה לבד בבית.
קצין ב': (לקצין א') כן. מי היה מאמין שאיש צבא כזה יתאבד...
אווה: על מה אתם מדברים? הוא פה לידי... לפני דקה אמרת לו ערב
טוב!
קצין א': חבל... אדם גדול...
אווה: (מתחילה לבכות) תפסיקו!
קצין א': אשתו, מצאה אותו בסלון בלילה. מת. חבל...
קצין ב': כל כך חבל...
יוזף: תעשו כבר את מה שאתם צריכים לעשות!
קצין ב': אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר. אנחנו את שלנו עשינו.
את ההודעה מהקנצלר מסרנו.
יוזף: אה! אז אני אמור לתקוע לעצמי כדור בראש?
קצין א': כן... יהיה חבל כדור בלב מרוצח פסיכופת שעבר במקרה
בלילה. נכון האנס?
קצין ב': בוודאי. השכונה הזו מסוכנת מאוד בלילות. מי יודע מי
מסתובב פה בלילה...
יוזף: אני לא אירה בעצמי. אני מעדיף להירצח. לא מספיק שאני
צריך ללכת אתם גם תקבעו לי איך?! אני לא חושב... (לאווה) אווה,
אני אוהב אותך. אשת חלומותיי. את תהיי חזקה. תמצאי לך איזה
מישהו, חכם, מוצלח, אולי אפילו איש צבא (אווה מתפרצת. נופלת על
הספה). יהיה בסדר אווה. (לקצינים) קדימה. תעשו את מה שאתם
צריכים.
קצין א': אתה בטוח? אחרת איך נסביר את המדים שאתה לובש?
קצין ב': באמת... יהיה הרבה יותר קל להגיד שהתאבדת. המדים זה
הוכחה שרצית ללכת ככה. אחרת, מה? היית יודע שאתה הולך?
יוזף: תשכחו מזה. התאבדות לא באה בחשבון.
קצין א': חבל...
קצין ב': אדם גדול...
אווה: יקירי...
יוזף: ארורים שכמותכם! קדימה. תעשו את זה כבר. תנו לי ללכת.
אני רוצה ללכת!
קצין א: שמעת האנס? רוצה ללכת...
קצין ב': אנחנו רק עושים לו טובה...
יוזף: טובה גדולה. מעכשיו הכל יהיה טוב. טוב מאוד. לאן גרמניה
הגיעה? שגרמני יהרוג גרמני? לאן מכאן? לאן עוד נגיע?
(חושך. נשמעת ירייה. אווה צורחת. הדלת נפתחת ונטרקת. המוזיקה
מתחזקת.)