שמיי אחר הצהריים
נקיים משביבי מחשבות
לא נראה סימן לכדורי צמר גפן
התלויים באוויר
ומציירים בי עולם קסם,
סיפורי אגדות.
אני נשארת כאן -
על חלקת אדמה מפורקת
ספוגה באמיתות מכאיבות.
בחיפוש אחר מוצא,
עיניי נישאות
אל מרחב כחול ואינסופי
מלטף, מרגיע,
מרתיע.

ליבי התכסה אט אט עננים,
ובתוכי גשם זלעפות
שפרץ כדלף מאופק,
טיפה מנצנצת בזווית,
ובלי שום הודעה מוקדמת
החל זולג ללא שליטה -
טפטוף קליל
וגשם
מבול של רגשות,
הולך ומתעצם
ממיס שכבות על גבי שכבות
עד שנותרתי
שלד בודד,
עם עיניים נפוחות.

ערבוב של גוף, נפש ופחדים,
זורמים עתה במורד הרחוב
נשפכים, מתמזגים בשלמות
עם הים.

ואני, העצמי שנותרתי
מגששת בפינות אפלות
מנסה להאחז באוויר
אך בשמים הכחולים,
החלקים,
הריקים
לא נראה סימן
לכדורי צמר גפן
התלויים באוויר
שיצילו אותי
מעצמי.

9.11.04