עוד 29 דקות ו15 שניות רועי בחן את הספרות המתחלפות באיטיות,
עוד 10 שניות עברו, עיניו התנתקו ממראה הספרות והמתחלפות
והתמקדו בנקודה דמיונית בשמיים הכחולים, צוהרי יום שטוף קרני
שמש מחממות, הוא קם לסיבוב אוורור קצר כדי לשחרר עודפי זיעה
מציקים, עיניו סוקרת את כותרות קרעי העיתונים שהיו פזורים
בעמדה. אחרי כמה דקות חזר והתיישב על אחת האבנים מנסה להיזכר
אם ביום שלישי יש שניצל בארוחת צהריים.
רק חודש עבר מאז נחת בפלוגת מפקדת "צפע" וכבר הספיק לסגל לעצמו
מיומנות שמירה מרשימה שכללה חלימה בהקיץ, חיסול מונוטוני של
זבובים ובמקביל ערנות תמידית לסכנה שארבה לכל אחד מחיילי
המפקדה שאכלס עמדת שמירה , הווה אומר פגישה לא מתוכננת עם
התגשמותו הארצית של הרוע- רס"ל דוד בן חמו.
בן חמו ששילב באישיותו כמויות שוות של רשעות וטיפשות נהג מידי
פעם לצאת מאוהלו המקורר ולשוטט בין העמדות, מחפש אחר שוברי
שמירה משועממים אותם יוכל לשעבד לעבודות רס"ר הכרחיות כגון
עיצוב סמל היחידה באמצעות בז"נתים. רועי שנפל קורבן לאחד
ממסעות הציד של בן חמו רכש לאחר החוויה הקשה תגובה
אינסטינקטיבית של עמידה זקופה ושירת ההמנון הלאומי למשמע צעדיו
החרישיים של השטן במדים.
"וייס נמאס לי"
רועי קטע את הרהוריו והתבונן בדובר:
טוראי חי שבבו שאייש את העמדה השמירה הנמוכה יותר
"עוד 1365 שניות ונגמר"
"מי מחליף אותנו?"
"דויד ואלכס מהחימוש"
"זה אומר חצי שעה תפירה מינימום"
"אני יודע"
השקט ששב להשתרר בעמדה לאחר הדיאלוג הקצר נקטע ע"י קול צרצור.
רועי ניגש לעבר הנל"ן בפינה והרים את השפופרת שהיתה צבועה
בטיפות חומות של שוקולד השחר.
"כן"
מי זה?"
"רועי מהקשר"
"זה סידוף מהחמ"ל קיבלנו התראה על פיג'ו לבנה חשודה כמכונית
תופת בדרך אליכם"
"אז מה לעשות?"
"אם היא באה תתקשר אלי"
וניתק
התראות לא היו דבר חריג בחיי פלוגת המפקדה ששהתה בפאתי שכם.
מידי יום בארוחת הצהריים נמסרו התראות על כוונותיהם של שכניו
הערביים של חיילי הבסיס לחטוף, לפוצץ, לדקור ולירות בכל חייל
שיראה לעיניהם. העובדה שמספר ההתראות גדל לקראת סוף השבוע היתה
בעיני רועי הוכחה מכרעת כי ההתראות היו רק חלק מדרכה הערמומית
של המערכת הצבאית למנוע ממנו לצאת הביתה.
"חי, הודיעו מהחמ"ל שמגיעה אלינו מכונית תופת"
"מה הם רוצים שנעשה?"
"אם היא מגיעה, שנודיע"
"לפני או אחרי שנתפוצץ?"
"שכחתי לשאול"
שבבו קיבל את הידיעה על פוטנציאל ההרס המתקרב בשלווה יחסית
ועבר לבדיקת כוננות באפוד. רועי שב להרהוריו עד שעלה במוחו
רעיון מבריק
"חי, קיבלת ארונית לא?"
"כן"
"אם תגיע הפיז'ו תופת, ותעיף אותך קיבינימט, אני יכול לחתום
עליה במקומך?"
בעלות על ארונית שלמה עם אופציה לנעילה ואחסון סביר של חפצים
הייתה אחת ממטרותיו הראשונות של רועי מאז הפך לחייל בצבא הגנה
לישראל.
ארונית וM-16 מקוצר.
"לא ארוניות אף פעם לא יוצאות מהמחלקה, מקסימום יתנו לך ארגז
ביטחון"
"ארגז ביטחון כבר יש לי"
צרצור נוסף מהנל"ן קטע את הדיון
"מה סידוף?"
"הפיז'ו מקודם, ודאית עוד חמש דקות אצלכם עם מטענים"
"אז מה לעשות?"
"תפעל בהתאם"
"שזה אומר מה?"
"אני יודע? זה מה שאמרו מהחטיבה"
רמת האדישות של חייל במפקדה עלתה בדרך כלל בטור מקביל לאורך
השירות.
סידוף היה חודשיים לפני שחרור .
רועי ניסה להתמודד עם הנתונים החדשים, מנסה לשחזר את רצף
הפעולות לירי מדויק.
"מה הם אמרו עכשיו?"
"הפיז'ו מקודם עוד 5 דקות אצלנו"
המילים פגעו בשבבו כמו מגע יד של מש"קית ת"ש
"רציני?"
"הכי רציני שיש"
"הם שולחים לפה מישהו?"
"לא נראה לי"
שבבו בחן את פער הגבהים בין שני העמדות מנסה להעריך איזה עמדה
תספק אפשרות טובה יותר להמשך קיום עתידי.
"אולי נתחלף בעמדות?"
"למה?"
"אתה רוצה לצאת מכאן, לא?"
"אז?"
"פציעות רסיסים זה כרטיס בטוח החוצה, אתה יורד לפה ותוך עשרים
דקות אתה שוכב בבית חולים, גימלים עד סוף שחרור ואחות כוסית
שמה לך מילקשייק ביד"
"אם אני זוכר נכון שבבו, בפעם האחרונה שהקשבתי לך ישנתי לילה
שלם עם תפוח אדמה קשור ליד. ראיתי בית אחר כך? זין ראיתי".
עוד שתי דקות של שתיקה עברו עד שדמותה של פיז'ו 104 לבנה
הופיעה מעבר לעיקול
"ראית?"
"ראיתי"
הרכב התקדם ונעצר ליד המחסום שבבו התקרב באיטיות מכוון את הנשק
לעבר הנהג.
"אתה לא רוצה להתקשר לחמ"ל?"
"בשביל מה?"
שבבו סימן בתנועת יד לנהג לצאת דלת המכונית נפתחה וגבר כבן 40
לבוש חליפה יצא והתקרב עד מרחק צעד מהקנה המכוון
"בוא תאבטח אותי"
רועי החל לרדת לכיוונם מביט בנהג מבעד לכוונות . שבבו הורה
לנהג באמצעות הקנה לצעוד לכיוון רועי ועבר לבדוק את המכונית.
כשנעמדו רועי והנהג זה מול זה- ילד בן 18 שחולם על ארוניות
וגבר מפוחד, הבהיר מבט אחד לרועי כי אחד משניהם לא ראה את
האירוניה במצב.
"אתה מדבר עברית?"
"כן אדוני, אני רק חוזר מהעבודה בנתניה "
"איך קוראים לך?"
"אבו אחמד"
"תגיד אחמד , יש לך אולי סיגריה?"
אחמד מישש בתוך החליפה ושלף קופסה של מרלבורו , רועי לקח את
הקופסה ושם באפוד.
"אני יכול ללכת?"
"עוד מעט , קודם רק נפרק לך את האוטו, נביא לך מכות ואז אם לא
נתפוצץ כולנו, ניתן לך ללכת."
"אבל למה?"
"ככה אנחנו היהודים, כל פעם שבא ערבי עם פצצה במכונית אנחנו
קצת נלחצים ,מוזר אני יודע, אבל ככה זה"
המילה "פצצה" כנראה הבהירה לאחמד את הסכנה הפוטנציאלית לשלמותו
הגופנית, רעד קל הופיע על פניו ופיו נוטה צידה מלמל משפטים
קצרים שעסקו ככל הנראה ברועי בעיסוקה המקצועי של אמו.
"כוס אמק החמ"ל, אין פה כלום"
רועי ואחמד הפנו מבט לשבבו שפרק את תסכולו בבעיטות בכריות
הריפוד ששכבו על הכביש
"מה עכשיו שבבו ?"
"תן לו לעוף מפה, שיעופו כולם "
הנהג המתין לאישור מרועי אסף את תכולת המכונית המפוזרת נכנס
ונסע במהירות משאיר אחוריו ענן אבק.
רועי חזר לעמדה העליונה ופרק את הנשק. אחרי כמה דקות נזכר
בפרצופו של הנהג. הזיכרון לא עורר בו רחמים אל קורבנו המייבב
של השלטון הישראלי, רק החדיר מבעד למעטה האדישות החיצוני כמה
שנוא עליו קיומו הנוכחי.
הוא לא אהב את הצבא, לא אהב לתת מכות לערבים או לראות איך
אחרים נותנים, לא אהב לבדוק נשים מבוגרות אם אין עליהן סכין,
ולא לראות את המוח של חיים מהמסייעת שקיבל כדור בראש על הרצפה
של האמבולנס, הוא לא אהב שאנשים עם איי.קיו נמוך בהרבה משלו
אמרו לו מה לעשות, ולא אהב את העונשים שקיבל כשלא עשה מה שאמרו
לו. הוא היה רק בחור צעיר שנקלע שלא מרצונו למקום הלא נכון
ובדרך כלל רק רצה לזרוק את הנשק, האפוד והשכפ"צ ופשוט ללכת
הביתה ולשכוח מהכל.
אבל כנראה שלא היה לו מספיק אומץ. במקום זה הוא צפה בשבבו
משחרר קיטור על הבטונאדה.
"נו שבבו, לפחות שרף שמירה"
שבבו נעצר והביט בשעון
"תופרים אותנו כבר חצי שעה הבני זונות"
"תגיד תודה שמחליפים אותך"
נשמע קולו של דויד מהחימוש מעבר לשביל
טכס ההחלפה נמשך כדקה ובסיומו פנו רועי ושבבו לאוהלי המחלקות.
אוהל מחלקת הקשר היה חשוך וריק, רועי פשט את המדים ספוגי הזיעה
נשכב על המיטה ושקע בחלום על אורלי מש"קית החינוך עם השדיים
העגולים.
כשהתעורר כעבור שעתיים נזכר באירועים הקודמים. במבט לאחור הם
לא נראו לו חריגים במיוחד רק מסכמים את העובדה המרה שהוא שוחה
עמוק במיץ זבל של החיים. הוא הרים עיניים לעבר קיומו המשוער של
אלוהים
"לפחות תעשה שיהיה שניצל בצהריים"
|