[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
מלי

1
בפינת החדר יש בקבוק קוניאק חתום. יש כרית למרגלות המיטה ושטיח
עם ציידים צדים תלוי על הקיר. על המיטה מונחת מלי מכוסה בגדי
חול קלים והרדיו מזמזם. אני שותה בירה בפינת החדר. פינת החדר
שייכת רק לי. זהו מקומי. כך היה מבריאת העולם. טיח מתקלף מול
פניי ונמלה חורקת לשון בניסיון לחטוף פירור לחם שמי יודע מי
פורר אותו פה. עיניה של מלי. כל היקום. כל הכוכבים. ויש שביתה
ביקום ובוודאי שבתוך ראשי ובתוך ראשה של מלי. יש צללים על הקיר
מ-המאוורר המסתובב. קיץ.

מלי קמה מהמיטה. בכאב היא קמה. מתנערת מחוסר התכלית. לאט היא
פושטת את המכנסיים הדקות מעל כפות רגליה היחפות. במקומו היא
מעלה על עצמה ג'ינס עם כפתורים במקום רוכסן. היא סוגרת את
הכפתורים, מוותרת על החגורה, ופושטת את חולצתה הקצרה. שני
כדורי שדייה נחשפים לרגע לפני שהיא שמה עליהם את החזייה. "את
לא צריכה חזייה." אני אומר כמעט לעצמי. היא מביטה בי רגע
ופושטת את החזייה. כדורי שדייה. ואז היא לובשת חולצה לבנה
וקיצית. פטמותיה זקורות דרך הבד.
"אני הולכת כת כת..." היא אומרת לי. "תחכה לי לי לי..." היא
אומרת.
"אני אחכה." אני אומר. "כי מלי יקירתי, מה עוד יש לי לעשות?"
"אין לך שום דבר אחר לעשות, מיכה יקירי. רק תשמור על מחשבות
חיוביות ותפסיק לעקוב אחרי נמלים. הן מסתדרות טוב מאוד
בלעדייך."
"תשתדלי לחזור שפויה." אני אומר.
"אשתדל." היא עונה.
היא נועלת נעלי סניקרס בלי גרביים ודוחפת כמה שטרות כסף לכיס.

"אתה יודע שאתה לא צריך לדאוג." היא אומרת לי. "אם נשתגע
שנינו, זה יקרה בלאו הכי."
"המציאות תשמור עליי." עניתי.
"כן." אמרה. "המציאות הנוזלת. עלייה אתה סומך..."
"על מה עוד אני יכול לסמוך?"
"עליי, מותק. במים ובאש."
והיא מדביקה לי נשיקה והולכת.

לאן היא הולכת? היא לא תגיד לי. בדיוק בשביל זה ראיתי סרטי
ריגול. קצת אווירה של סרט אפל וקורטוב רומנטיקה עדינה, וכבר
אני יוצא אחריה. ג'יימס בונד מדבר אליי דרך אוזניה באוזן ימין.
באוזן שמאל מזמזם כל העולם. מחוץ לבניין היא נעלמת לרגע בקרן
רחוב. כמה צעדים מהירים עם נשימה של שנים בעישון סיגריות, והיא
שוב בטווח עין. לאן הולכת יקירתי?

שמש גדולה על עיר שרויה בהזיות. ילדים משחקים סטנגה. צעדיה
מהירים וקשה לי לשמור על מרחק סביר ממנה. אני הולך ומתרחק.
השמש תופסת אותי חזק בצבת עקרב נחרך אל האש. ראשי מתחמם. וכבר
אני אובד בסהרוריות משלי. צללים כבדים מעלים עשן כחול. הזיות
על בירה קרה שהזנחתי בבית. אני לא מצליח לשחזר את תווי העיר
כדי שאדע היכן אני ביחס לבית. תמיד אפשר לתפוס מונית בחזרה
ולשלם כשהגיע. ומעבר לבית מלון נפתח אליי לפתע כשאני לא מוכן,
הים. גדול וכחול. ענק ושלוו. ים של שלווה בשולי עיר עליה
מתרוצצים מאות אלפי רגליים. ומלי בדרכה אל הים. גלים עצלים אל
חול צהוב עתיק. זה רק אני והמתוקה שלי. זה מה שגורם לי ליפול
אל היכלו של האלוהים. אובד, ונולד מחדש בעיניה של מלי. על חוף
ים, מתרחקת מקהל הפיקניקים והמחבטים, היא משתרעת על החול, שמה
ידיים למראשותיה, מורידה את משקפי השמש על עיניה, ושוקעת לעולם
שלה שבו אין איש מלבדה.

דרך עיניה אני בא אליה. משתרע לצידה על החול. היא לא רואה
אותי. קרני השמש נשברות בעדשות משקפי השמש הכהים, כאילו הכתימה
השמש את זגוגיות משקפי השמש שלה. בנאדם צעיר עומד מול הים ורץ
אליו אחוז תשוקה להתנקות ממשהו בנפשו. שמיים גדולים כחולים
אינסופיים ושמש בצהריי יום שרב ששולטת על הכל.
לחכי בלשונך את לשוני לפני שניוולד שוב.
מול עיניי נפתחת השמש כמו פרח צהוב וזורקת סילונים של אש אל
הים והחוף. מלי שותה שתן נקי של מלאכים בצורת מים מינרלים. על
המים עומד פוסידון אל הים ומתלונן שבזמן האחרון לא טבע אצלו אף
אחד. מאות אלפי סירות נייר שקופלו ממחברת שטות על המים ביני
לבין אלוהים. בתוך כל סירה יש מכתב לאהוב או לאהובה רחוקה.
רציתי שיהיה טוב. רציתי שכשאני אמות אוכל להגיד: אני מבין סבל,
אבל היו לי חיים מאושרים.
מלי מביטה הצידה ורואה אותי. העדשות הכהות זורקות את קרני השמש
ממנה אליי. כמו שאני זורק את לבי ממני אליה. לו רק הייתי
יכול.

"מה אתה עושה פה?" היא שואלת מופתעת, ואז מורידה את משקפי השמש
כאילו לראות אותי יותר ברור.
הבירה לקחה אותי אליך. החום. הים. השמש הזו, החמה תמיד. רק
שבחורף היא רחוקה כל כך. ועכשיו קרובה ומשפדת אש כמו צמר פלדה
מלובן.
"רציתי לדעת לאן את הולכת. לא רצית ללכת לים איתי?"
"רציתי להיות לבד."
"רוצה שאלך?"
"לא. גם אם תלך, בראש שלי תישאר פה. מאוחר מידי."
הסתכלתי לאופק. "מה את אומרת על כל סירות הנייר האלה?"
"איזה סירות?"
אלה שאני רואה ולא איש מלבדי.

מה יקרה לו יירד עכשיו גשם? לראות גשם יורד על הים, מים אל
מים, גומות קטנות על המים. להיות בתוך הים כשיורד גשם זלעפות
ולשתות שתן נקי של מלאכים וכך להיות כמה שיותר מים. שיעור
בבריאת העולם. כשלא היה אספלט. כשלא היו בניינים רבי קומות.
כשלא היו טלפונים ומחשבים. כשהיה רק טבע. גדול ונורא. אומר לך
את מקומך. חם לי רק בגוף. בנפשי יש בריזה.

2
אני שומע שירי רוק מחורבנים אליי אל אלוהים ואל השטן בכבודו
ובעצמו. שטן מזדיין... פינת חדר חרבה עם טפטים קרועים ושרצי
נמלים בכל מקום. לא מנקים פה כי אין כוח. החיים לקחו את הכוח
ואת הלב. נשאר רק רדיו FM מזמזם.  
ויש מלי. בחיי. שורצת כמו פרה לא כל כך שמנה על מיטה סטורה
ביום חמסין מהביל כשאין כלום באוויר ובראש מלבד חום ושממה
מאופק האלוהים לאופק השטן. שטן מזדיין... מה נשאר לי פה? למה
אני בפינת החדר כשיש מאוורר תיקרה מסתובב שלא עושה כלום מלבד
להזיז את החום ממקום למקום? כי אני חסר מנוח.  חסר לי קסם. כי
חסרה לי סיבה טובה לחיות. איפה השדים בראשי דווקא כשצריך אותם?

רדיו FM. מה תיתן לי עכשיו? כי אני בהמתנה למשהו שיקרה פה. קצת
קסם לא הרג אף אחד. רק אחייה את הנפש, נתן סיבה לחיות. גם אם
סיבה עלובה וחסרת רחמים.

"חום מזדיין!!!" צורחת מלי וקמה בעצבים מהמיטה. "ואתה. הפכת
לפסל? אין לך בשורות טובות וקצת חלומות לפזר את השממון?"
"לא, מלי יקירתי. ואני לא פסל. אני דחליל. ראשי ממולא קש
ועיניי הם כפתורים. אני נועדתי להפחיד את השדים שהם ציפורים
אבל גם אם הם ינחתו על ראשי לא אוכל לעשות דבר."
"טוב, מיכה יקירי. אני הולכת. אם תראה אותי פחות משלוש שעות
אחרי שאלך תבקש שיאשפזו אותך בבית משוגעים, כי זו לא תהיה אני
אלא הזיה. אל תאכל ממתקים ואל תעשה ביד. ה-FM משגע אותך. תנסה
לשמוע במונו במקום בסטריאו. החום בחדר עומד. החום בחוץ זורם.
שלום לך וגם להתראות."
"את הולכת בפיג'מה?" (מכנסיים קצרים וחולצת שורט לבנה ענקית
חושפת כתפיים ושום חזייה מתחת. נעלי אצבע עשויים קלקר בצבע
ירוק מבחיל.)
"אני עוד במצב טוב. יש כאלה שהולכים עירומים."
"לאן?"
"לים."
כבדות שכזאת. יקירתי מוותרת עליי. "את משאירה אותי פה? קחי
אותי. אני שלך. את לא רואה?"
"קוראים לך מיכה?"
"כן..."
"אז זהו. אתה נשאר פה. איפה שיש מיכה אין שמחה. איפה שיש מיכה
אין ברכה. מלי זה חיים ומיכה זה מוות. אתה צובע הכל בצבעים
אפלים פסיכדליים. צבעים של... שיגעון! אז תן לי מנוחה ממך
ותשאר פה. תראה איזה יופי מסתובב המאוורר? תסתכל עליו. אולי זה
יעסיק אותך."
"לכי תזדייני."
"איתך בערב. אז תתאזר בסבלנות."
היא דוחפת שטרות כסף לכיס וחובשת משקפי שמש. (עלים מאורכים
ושחורים.) לוקחת תיק בד מרושל ושמה בו מגבת חוף, קרם שיזוף,
נייר טואלט וטמפונים, ואומרת לי ביי.
"קחי אותי איתך!"
"תישאר פה, זבל." ונעלמת.
לא אתן! לא אתן! אתן... לא! לא אתן! אתן... אתן... חרא! מה
פתאום!
אני לוקח משקפי שמש ויוצא אחריה. [תנעל את הדלת!] נועל את הדלת
ודוהר במדרגות. ברחוב רואה אותה נעלמת בפינה. (את כזאת יפה...
גם אני יפה.) חוש בילוש. סרטים אפלים. טרנטינו והיצ'קוק. עוקב
אחריה מרחוב לרחוב. צעדיה רחבים נמרצים מהירים. אל הים את
הולכת? גם אני! גם אני בן אדם! גם אותי יצר אלוהים! אלוהים
אוהב גם אותי!

ים גדול נפתח מאחורי בית מלון מהחוף עד גן עדן. כבר מלי הוזה
על מגבת רחצה. גלי ציאניד מלקקים את החוף. מלחמת עולם מתרחשת
בתוך הים ואני לא שמעתי... למה לא מספרים לי שום דבר? אני
מסתכל עלייה. היא לא רואה אותי. כתמי שמש על משקפי השמש שלה.
(אני פה! גם אני קיים!)
ואני רץ אל הים בבגדיי ובנעליי. חותך שחקני מטקה. הורס ארמון
שבנה בחול ילד בן שלוש. אני רוצה לחיות! בני זונות חסרי
נשמה... גם אני כאן! לתוך הים כמו שיטפון. גלי ארס מתחילים
לעלות מכרס המים וגובהים עד שהם מכסים את השמש. מגדלים של מים
בצורת גורדי שחקים משפריצים מתוך ים לתוך שמיים. מים במים...
כאב בכאב...
אנשי החוף מביטים במחזה ביראה. מלי מסירה את משקפי השמש ומביטה
בי. רציתם מלחמת עולם בתוך המים? בבקשה. כמה שרק תרצו.
ובתוך מגדלי המים. בתוך הצבעים. בתוך דם לבן וקצפתי. אני שומע
את מלי צורחת אליי: (את יכולה ללחוש.) "אמרתי לך לא לבוא! תראה
מה עשית! אתה לא שייך לפה! אתה הרי מיכה! אתה לא יודע שאתה
מיכה?!"
בדיוק ככה, מלי יקירתי. לכן אני כופה את עצמי.

3
צהריים שרבי. מאוורר דלוק. מוטלים אני מיכה אחד ומלי אחת על
כתפו של הזמן כמו מסוממים מאופיום. מה יביא לנו הזמן מארצות
רחוקות? אולי קצת תקווה למשהו שיבוא. אולי כלום. רציתי פעם
לאהוב אותה? ובכן, עכשיו אני אוהב. רציתי פעם לנשק אותה וכבר
נישקתי. רציתי פעם לשכב איתה וכבר שכבתי. רציתי, כמה שרציתי,
לטעום מבוהן כף רגלה הימנית. ועשיתי. טעמתי. שבעתי. מה עכשיו?


היא זוממת ללכת לים. אני יודע. אני יכול לנחש. אבל לא מלי
קיבלה את החריצות בתור אצל אלוהים. את זה קיבל מישהו אחר. לא
אני. לא היא. אז היא מסתכלת במאוורר ומלקקת את שפתיה. למה היא
מלקקת את שפתיה? היא רוצה מין? אז גם אני מלקק את שפתיי ומחכה.
כבר התחברנו. כבר אהבנו. למה לכאוב בניחושים מה הן כוונותיה?

אז הזמן עובר. ולפתע היא מזדקפת ומתמתחת. ואז היא ניגשת אליי.
מביטה בי מביט בנמלים. הם קיבלו חריצות מאלוהים. הם עמדו בראש
התור. היא מניחה יד על ירכי. אני מניח יד על ידה. ואז היא
פותחת במילים:
"מה יהיה איתנו, מיכה?"
"למה את מתכוונת?"
"אין לנו מטרה להשיג. אולי נמצא עבודה בה נעבוד ביחד? מה אתה
אומר?"
"רעיון טוב." אני אומר. "אולי אנו נהיה כלור במי הבריכות. אולי
נהיה מכסים של אשל. או אולי... אני יודע! נהיה הרעם שבא אחרי
הברק. עבודה רק בחורף ורייטינג של מאה אחוז!"
"אוי לא." היא ממלמלת. "מיכה מספר בדיחות. אז בוא אני אספר לך
בדיחה רצינית כמו התקף לב. אני רוצה שנזדיין מול מצלמת וידיאו
ונפיץ את הסרט בחנויות הסקס. זה מה שאני רוצה. עכשיו תצחק."

רחמים של חולשה. זו ההרגשה. ממש פה. עולה מהלב ומתפשטת סביב
הגרון. משתקת את הראש. מישהו, חברים ושכנים, ממש חושב לרגע
ש-מלי שלי צוחקת? אז טעיתם. כי אם זו הייתה בדיחה הייתי צוחק,
או לפחות מגחך מתוך נימוס. אבל היא מביטה בי ברצינות תהומית.
ולא, חברים ושכנים, אין שום שעשוע בעיניה.
למה התחושה הזו שמשתקת כל מחשבה טובה? כי היא רוצה לעשות כל מה
שאני רציתי ולא העזתי לעשות. להזדיין מול אלפי צופים שצופים
באורות מעומעמים בביתם מול מסך הטלוויזיה בזיון שלי ומפנטזים
על מלי שלי. מקנאים בי. כועסים עליי. אני זה שייתן והיא זו
שתיקח. אני זה שאכבוש והיא זו שתיפול מול הרי חרמנותי הכחולים.


"מותק..." אני חורק. "למה?"
"למה לא?" היא אומרת. "גם כך אנו עושים זאת. לפחות נעשה מזה
כסף ונהיה במחשבותינו מושא תשוקה לאנשים שרוצים לראות קצת
יופי."
"את תהיי מושא תשוקה. לא אני."
חיוך מלגלג עולה על שפתיה. "אתה חי בתקופת האבן? גם בנות רואות
סרטים כחולים. ולא בגלל החתיכות. בגלל החתיכים. ואתה, יקירי,
חתיך לא נורמאלי."
"בנות שאני לא מכיר ולא אראה לעולם יסתכלו על הזין שלי? כשהוא
זקוף?"
"זה לא מה שרצית תמיד?"
"כן..."
"אז מותק, תביא ת'מצלמה."
הוצאתי את מצלמת הוידיאו והטענתי בה קסטה. אבל היא... למה
במקום להתפשט היא מתלבשת?
"מה את עושה?"
"נצלם את זה בים."
"נצלם את זה איפה?"
"בים, יקירי. עם הגלים, השמש, אופק השמיים, ילדים בני שלוש
שבונים בכלי פלסטיק ארמונות בחול. שחקני המטקות. שלוליות המיץ.
בדלי הסיגריות. שם, בפתח גנו של האלוהים, אני ואתה נעשה אהבה
מול המצלמה כמו שאלוהים רצה, כמו שאלוהים התכוון."
"השתגעת על כל הראש!"
"שנינו יודעים שאני יותר שפויה ממך."

סידרנו ציוד ויצאנו אל הים. צעדיה נמרצים ואני מדדה אחריה כמו
כלב ים. מעבר לפינת בית מלון (זה תמיד בית מלון.) נתגלה לפנינו
הים. אבל יותר חשוב, החוף. ובחוף יש אנשים. והרבה. כשהלכנו בין
האנשים אל קו המים הסתכלתי בכל האנשים שיקבלו עוד מעט את הצגת
חייהם. היא הציבה את המצלמה בזווית ואני שרטטתי אליפסה גדולה
על החוף. ילד קרב אליי והביט בי בתימהון בעודי משרטט את הקו
התוחם.
"אתם בונים פה ארמון בחול?" הוא שאל בתמימות.
"כן... ארמון..." מלמלתי.
"ואפשר להצטלם עם הארמון כשתגמרו לצלם את עצמכם בונים אותו?"
"כן... בוודאי..."
"יופי."
מלי קראה אליי: "אתה מוכן?"
"את מוכנה?" קיוויתי שהיא תגיד כן. קיוויתי שהיא תגיד לא.
"אני כן."
"אז גם אני."
היא הדליקה את המצלמה והתחלנו להתפשט.

עיניו של הילד הפכו עמוקות כמו נצח השמיים כשהתפשטנו מול
עיניו. אנשים הסתכלו עלינו בתימהון. מישהו שאל אם העירייה
משלמת לנו. כשהתחלנו לעשות אהבה והזין שלי עמד כמו תורן מול
מאות איש ואישה, הצטופפו האנשים סביב הקו בחול.
אז נישקתי את כף רגלה ומישהי התמוגגה. אז היא חפנה באצבעותיה
את האשכים שלי ומישהו התמוגג. אז איזה זבוב טרדן התעקש כל הזמן
לנחות על אפי כשאני מגרש אותו שוב ושוב. והאדרנלין מכה בראש
בטירוף. יותר טוב מכל רכבת שדים. יותר טוב מכל רכבת הרים. אז
רמסתי את הזבוב כשהוא נחת על החוף. אז אני לא נשמע נלהב. למה?
כי - השוטרים הגיעו. היינו באמצע אקט מיני מפרך כשהם באו מבין
הקהל ואחזו בכתפי. "בוא אתנו." אמר לי אחד. ובעוד מלי מעיפה
מבטים אל המצלמה שתיעדה את הכל היא צעקה עירומה: "מה איתי?
תעצרו גם אותי!"
"זה הוא!" צעקה אישה אחת. "פושע!"
"מה קורה כאן?" צעקה מלי. "ברור שזה הוא. הוא עירום. וגם אני.
למה לא עוצרים גם אותי?"
"את לא הרגת את הזבוב." אמר השוטר.

4
אני עייף עד מוות. לא אני בחרתי להיות עייף. ודווקא ישנתי
מספיק. ודווקא לא עשיתי סקס אתמול. אז למה אני עייף? מה המקור
ממנו נובעת עייפותי? הגידו לי מהו ואחסל אותו.
הטלוויזיה שלנו מנופצת. מלי ישבה מולה חצי שעה בניסיון לראות
משהו שיעשה לה משהו. כשזה לא הלך היא קיבלה קריזה. הלכה שקטה
לקופסת כלי העבודה, שלפה פטיש כבד, וניפצה את הטלוויזיה. לי לא
היה אכפת. הבטתי בה באדישות, הסתכלתי בחלון מכונת הכביסה,
והעברתי ערוץ. משטיפה לסחיטה. בחיי שהשירות הדיגיטלי של חברת
מכונות הכביסה יותר מספק.
פעם הייתה לנו ידידות אפלטונית. לא התייחסתי אליה בצורה
רומנטית. אך פעם היא טלפנה אליי ורצתה שנלך לסרט. אמרתי לה
שאני לא רוצה. היא שאלה למה. אמרתי לה שאני לא אוהב סרטי
קולנוע. אז היא אמרה: (חצוצרות בבקשה.) "אתה לא צריך לאהוב
סרטים. אתה צריך לאהוב אותי." ואז השיתוק הזה. משהו כן ופשוט
בקולה. הלכתי איתה לסרט. ומשום שהיא נתנה לי רשיון להתאהב בה,
התאהבתי בה עוד באותו הערב. מאז אנחנו יחד.
זה היה אז. אך מה עכשיו? עכשיו מלי מוטלת על המיטה. מביטה
בתיקרה.
אני שואל אותה: "תגידי מלי, יש אהבה בינינו?"
"בטח." היא עונה. "רק תן לי סיבה."
"אני חתיך."
"זה לא מספיק."
"אני לא טיפש."
"אז מה?"
"יש לי רגשות."
איזה?"
"רגשות של אהבה עמוקה אלייך."
היא מסתכלת בי. "יש אהבה בינינו." סיבה מארץ הסיבות.

5
ברבע לשתיים בלילה מלי מסדרת את ביתנו. מלי יצאה מהתרדמת
ועכשיו, אולי רק בינתיים, היא החליטה להשקיע בזוגיות שלנו. היא
מסדרת את הבלגן בבית שלנו, כי לא חסר. היא עושה וקס לנפש. היא
רוחצת את המוח במים קרים כדי שיתעורר. "יש לנו עתיד ביחד." היא
אומרת פתאום. ואני באדישות מקווה גם. לא אני רציתי להיפרד ולא
אני רציתי למות, למרות שרק אתמול צפו לי מחשבות כאלו בראש.
רציתי להגיד למלי שלי שלום בכך שאכנס למקלחת עירום ואחתוך את
הוורידים. למה? אתם שואלים. כי מלי שלי הייתה בתרדמת. ובגללה
גם אני. כשמלי עצבנית אני עצבני. כשמלי עייפה אני עייף. כשמלי
מיואשת אני מיואש. אז לכן כל מה שאני רוצה שמלי שלי תישאר
איתי, חדורת תקווה לעתיד.
פעם הפריע למלי שאני מעשן יותר מידי. היא הייתה חרדה לבריאותי.
אבל עכשיו היא אדישה. משהו התעורר. איזו דרך הובילה אותנו לגשר
מעל למים שוצפים, גשר לדרך חדש. ואנחנו רק מחכים לראות כיצד
הדרך תיראה, ואיך יראה הנוף.

רדיו FM לתוך הלילה. "זה לא יהיה נפלא," אומרת מלי. "אבל
לעיתים זה כן יהיה נפלא. זה לא יהיה מלא הוד, אבל לפעמים זה כן
יהיה. הכל, מיכה שלי, יבוא במנות קצובות. שם לגימה ושם טעימה.
הכל בין ציפייה תקווה וטווית חלומות." היא הגביהה את הווליום
של הרדיו וחיבקה אותי. "אולי יהיו עוד רגעים בהם תחשוב שאולי
הכי טוב זה לחתוך את הוורידים. אם זה יקרה בוא דבר איתי. תראה
שיום אחרי זה הכל יראה לך פשוט יותר."

"ואני חשבתי שלא נותרו בי רגשות. נחרדתי להרגיש שלא נותרה בי
אהבה אלייך. הכל נראה לי מטופש וחסר משמעות. כל החיים בגוף
פיזי נתנו לי תחושה שהעולם הזה הוא המסדרון לעולם האמיתי. לא
רציתי להמשיך ללכת בו במתינות. רציתי לתפוס רכבת מוות אל סוף
המסדרון ולהגיע לעולם האמיתי. אני די צעיר, מלי. ולא הייתה לי
סבלנות לחכות עד שאמות. הרגשתי שלהיות פה זה בזבוז זמן. את לא
אהבת אותי באותו רגע, מלי. הרגשתי שבלי אהבתך אין לי שום סיבה
להישאר. הרגשתי בודד, שכל אוהביי זנחו אותי. הפיתוי ללכת למוות
היה נראה לי כמו הפיתוי לקפוץ לבריכה ביום שרב. לא הייתה בי
סערת רגשות. חשבתי ובחנתי אם כדאי בדרך קרה ומחושבת. כמעט
והחלטתי לעשות זאת. זה היה שלוש בלילה אתמול, ואת קמת משינה
לשירותים. חשבתי איך באותו רגע כשהיית רוחצת ידייך בחדר המקלחת
היית רואה אותי מדמם. אם הייתי לבד בבית הפיתוי היה חזק יותר.
לא רציתי לעשות סצנה. לא רציתי נסיעה באמבולנס בארבע בלילה
לבית החולים כי: 'איזה מטורף חתך לעצמו את הוורידים.' אחרי מצב
כזה כבר לא הייתי בעינייך אותו מטורף-שפוי ויציב שאת חושבת שאת
מכירה. אלא מטורף-על-כל-הראש. רציתי משהו או כלום. לא רציתי
שממה מאופק לאופק. וכדי שיהיה לי משהו או שיהיה לי כלום, אסור
היה לך לראות אותי מדמם ולנסות להציל אותי. זה היה מקלקל את
הכל. כי אחרי זה כבר לא הייתי יכול להעמיד פנים שאני אדיש
לקיום."

מלי נגעה בשערה השחור ושיחקה עם אצבעותיה כמו ילדה קטנה. "אתה
רצית לעזוב אותי" אמרה. "להיות אנוכי. ללכת למוות שלך ולהשאיר
אותי כאן לבד. יש אנשים שרוצים במותך, מיכה. אתה פשוט תיתן להם
מתנה? אולי, רק אולי, יש לי תוכניות לגבייך לעתיד הרחוק. אולי,
רק אולי, ארצה להתחתן איתך. לעשות ילדים. להזדקן איתך. אתה
רוצה להיות אנוכי ולגזול כל זאת ממני? להשאיר אותי לבד? אני
מודה שהיו זמנים שהייתי בתרדמת. גם לי לא קל. אבל מעולם לא
וויתרתי עלייך וגם לא אוותר. כשאני הולכת עלייך רק לחכות עד
שאחזור. לעיתים אתה יכול להרגיש שאתה מחכה זמן ארוך, ולעיתים
לחשוב שאולי כבר לא אחזור. אבל זאת טעות. אני אומרת לך את זה
בדם. תמיד אחזור. לפעמים יש לי עניינים אחרים לסדר. אבל אתה
הבית שלי. אני צריכה אותך פה איתי. חי נושם בועט ומתקתק. אתה
החצי השני שלי. וכמו שאני יודעת שלא תוכל לחיות בלעדיי, אני לא
אוכל להמשיך לחיות אם אתה תוותר. זו שותפות מלאה שנקשרה בינינו
בעולמות עליונים עוד לפני שנולדנו. שנינו חיילים של אלוהים,
עובדים כצוות. אל תיתן שאלוהים יתאכזב מאתנו."

6
זה לילה שכולו שממון. אחרי חצות, לפני שמש. מלי יושבת במיטה
בתוך הצלילים העצובים מהרדיו, ומעשנת בשרשרת. היא שרועה לאורך
המיטה, נשענת על כר דק אחד, המאפרה המפויחת על בטנה. היא לבושה
מכנסיים וחולצה קצרים. רגליה יחפות. גלגל"צ עושה לנו את
הלילה.
"מיכה." היא אומרת. "ספר לי מה איתך."
אני מנסה בימים אלה להיגמל מהסיגריות. אבל אני חייב שאיפה אחת.
אני לא רוצה לנתק את מלי מהאווירה הכבדה שהיא כיסתה בה את
עצמה, בה היא מרגישה נוח, ולכן לא מבקש שאיפה מהסיגריה שלה.
במקום זה אני מדליק סיגריה חדשה ולוקח שאכטה. אבל אחריה באה
עוד שאיפה, וכבר אני יודע שאגמור את הסיגריה עד לפילטר. לא
נורא.
"לפני יומיים השתחררתי מבית סוהר בו עבדתי כמעט חינם בעבודות
פרך." אני פותח.
"למה כמעט." היא שואלת. "מה קיבלת?"
"קיבלתי שש מאות שקלים, וקצת עודף. אבל זה כמובן פרט שולי.
התשלום האמיתי בו זכיתי היה חישול רוחי מפני פגעי החיים. אני
אדם חזק יותר עכשיו, מלי. יש לי צלקות, אבל הן רק מקשות את
העור."
"כמה זמן היית בבית הסוהר?" היא שואלת, ושואפת מהסיגריה.
"תשע שנים." אני עונה בלי למצמץ.
"אז לאן מועדות פנייך?" היא שואלת. "חיים חדשים? לנקות את
זוהמת העבר ולהתחיל להיות סוף סוף מאושר?"
"זה לא קל, מלי." אני אומר. "הסורגים והיסורים שסבבו אותי
נכנסו כבר לתוך עורי, לתוך גולגלתי, לתוך מוחי. אני כבר לא
אותו אדם שהיה כשנכנס לכלא. אני חשדן. אני אנוכי. אני מרגיש
שמשהו שהיה נקי צח ושלם באותה הילה שאפפה את הקיום של בני
האדם, נסדק. משהו נראה לי לא דופק נכון. אני כבר לא תמים לחשוב
שאלוהים הוא כולו הילה שכולה תכלת. אלוהים הפך בעיניי לאב
שמשאיר את בנו הצעיר באמצע הג'ונגל בלי שום ציוד, רחוק מכל עיר
ישוב, ומניח לילדו לשבור את הראש הגוף והלב לבדו במטרה לצאת
משם. השתחררתי מבית הסוהר בהרגשה שלאלוהים לא באמת אכפת מאתנו.
אני אומר לך, מלי, זו תחושה איומה. בלי שרציתי בכך, קברתי את
תמימותי בלי תפילה ובלי תחינה. לגופת תמימותי אין מצבה וסימן.
אני אצטרך לחפור על פני חצי שדה כדי לנסות למצוא את הגופה. אם
בכלל יבוא יום שבו ארגיש שאני זקוק לה."
"אתה יודע..." היא אמרה. "ראיתי אדם שהגיע לבורא עולם בגיל
מופלג ולאחר ייסורי חיים רבים. הוא הגיע לפני בוראו, הוא
האלוהים, והתלונן על החיים הקשים שאלוהים נתן לו. אז לקח אותו
אלוהים לחופי ים החיים והראה לו את עקבות דרכו בחול. אך בחול
היו עקבות של שתי זוגות רגליים. האיש שאל מי הוא זה שליוו אותו
תמיד בדרכו בלי שידע על כך.
"אלוהים אמר: 'אלה עקבות רגליי. אני ליוויתי אותך בדרך חייך.'
"לרגע התמלא האיש אהבה גדולה כלפי אלוהים שבכל זאת, כך התברר,
ליוו אותו בחייו. אבל אז שם לב האיש שבחלקים מהדרך ישנם עקבות
של זוג רגליים יחיד.
"'ראה!' הטיח האיש בפניו של אלוהים. 'פה הלכתי לבד, ואני מבחין
שהיה זה ברגעיי הקשים ביותר. ואתה, דווקא אז לא ליווית אותי
בדרכי.'
"אלוהים שתק רגע, ואז אמר: 'אלו לא עקבות רגלייך. אלו עקבות
רגליי כשנשאתי אותך בזרועותיי.'"
הבטתי במלי רגע, ושאפתי מהסיגריה. "זה סיפור מדהים." אמרתי לה.

"זה לא סיפור דמיוני." היא אמרה. "זה קורה כל יום."
"ואני" המשכתי "נושא תעודת זהות שבה רשום עברי בבית הסוהר,
הוסיפו לי, בין שאר הסעיפים בתעודה, סעיף אופי. שם רשום: אדם
מסוכן."
"אני צריכה לפחד ממך?" שאלה מלי. היא כבתה את הסיגריה שלה
והדליקה חדשה.
"כדאי לך." אמרתי. שואף שאיפה אחרונה עד לפילטר, ומועך
במאפרה.
"אני נכנס לאחת הערים הקטנות שנקרות בדרכי. אני עייף, רעב,
ומלוכלך מאבק הדרכים. אנשים עוקבים אחריי במבטיהם בלי לומר
מילה. בפינת רחוב אני רואה פונדק. על מדרגות הפונדק יושב שיכור
ומבטו קפוא. שלושה נערים שגילם סביב 17 מעשנים לידו ומציקים
לו. הם מתגרים בו במילים ונושפים בפניו עשן סיגריות. אך הוא לא
מגיב אליהם. אני נכנס לפונדק ורואה את בעל הפונדק שוקד על
תבשיל מהביל מלא שעועית ובשר. בין שאר האנשים הבודדים שפזורים
בפונדק, בעיקר כדי לשתות בירה ולקרוא עיתון הרחק מנשותיהם,
יושבים קבוצה של שישה מגדלי בקר שחזרו עייפים, רעבים, אך
מרוצים ועליזים, מצייד בקר מוצלח. הם מחליפים אותם חוויות
בקולות רמים. כל אחד מספר כיצד ראה הוא בעיניו את המצב שעל
הפרק. אני פונה לבעל הבית ומבקש אוכל ומקום לישון.
"'בוודאי.' הוא אומר בלי להביט בי. 'בשביל זה המקום קיים.' אבל
אז הוא מרים את עיניו אליי ורואה אותי בבגדיי הבלואים. 'יש
כסף?' הוא שואל. 'בוודאי.' אני עונה. 'יש תעודת זהות?' הוא
שואל. ואני כל כך עייף רעב וסהרורי, שבלי לחשוב שולף את תעודת
הזהות שלי ומראה לו. הוא מעיין בתעודה בכובד ראש, מודד אותי
רגע בעיניו, ואז אומר: 'זה לא מקום בשבילך.' ומניח את התעודה
לפניי על השולחן. 'למה?' אני מקשה. 'יש כסף. רוצה שאשלם מראש?'
'אין מזון מיותר.' הוא אומר. 'ומה זה?' אני מצביע על הסירים
הגדולים המתבשלים באש. 'זה בשביל מגדלי הבקר.' הוא אומר. 'הם
שילמו מראש.' 'אז מקום לישון.' אני מבקש. 'אין חדרים פנויים.'
הוא אומר. 'אישן באסם.' אני אומר. 'הסוסים שם. לך, זר. אתה לא
רצוי כאן.'"
מלי מנצלת את ההפוגה. "למה אתה לא מעשן?" היא שואלת. "אני
משתדל לעשן כמה ש-פחות." אני עונה. "התרגלתי לגופי מוחי
ואופיי, אני רוצה להישאר בגלגול הזה כמה שיותר זמן."
פתאום לא בא לי לדבר זמן מה. מלי מביטה בי בעניין, ומשרואה
אותי שותק, מתכנסת לתוך עצמה. אני מאזין למוסיקה, ומדליק
סיגריה. זה זמן חירום. השיר "אישה באדום." מתנגן. שוב שורה
השיממון בין כותלי חדרנו. אבל לי כבר לא אכפת. הסיגריה מתחלפת
בשנייה, וזו בשלישית. וברדיו אומרים לי שבכל קיץ קורה דבר מה.
מלי מגרדת כף רגל יחפה אחת בכף רגל שנייה. אני יודע שאנחנו
נישאר ערים כל הלילה. זה לא מצב נורמאלי בשביל שאר האנשים, אבל
זה בהחלט נורמאלי אצלנו.
אני רוצה לומר למלי שבעצם אהבתי אותה עוד לפני שהכרתי אותה. זה
כאילו מיום לידתנו נולדנו כעצים נפרדים, אבל עם שורשים משותפים
שיונקים למען שנינו מים מהאדמה. ובעצם אנחנו ילידי כוכב לכת
אחד ויחיד שבו נולדנו רק שנינו. ועכשיו, כשאנחנו על כדור הארץ,
ברית דמים כרותה בינינו. בחלומותיי אני מת לאט לאט. כשאני
מתעורר אני חש "תהילת בוקר." לא רציתי לפגוע באף אחד, אבל זה
קרה. ומעת לעת פרק בחיי הופך רקוב. ואז אני פותח פרק חדש,
ואומר לפרק הישן: "שלום, ולא להתראות." כל הזמן להמשיך לנוע
קדימה כדי לא להחליד. מי שמסתכל תדיר אחורה, הופך לנציב מלח.
כאשת לוט.
למלי לא נמאס לעשן. העשן מכסה את כל החדר. אני מרגיש שמשהו
במוח שלי מתחיל לקרטע. זה קורה לי לפעמים, אבל תוך דקות זה
מסתדר. וכדי לא לסבול בדקות אלו תחת מבטיה של מלי, אין ברירה:
לצאת מהחדר לעשן סיגריה רביעית, ולתפוס מעט מוזה.
כשאני חוזר לחדר לאחר הסיגריה אני מוצא את מלי יותר ערנית. היא
מעלעלת באיזה שבועון ומאזינה למוסיקה תוך כדי. בין אצבעותיה
העדינות, אבל החזקות, אין סיגריה. משהו נפתח בה.
"מה יהיה?" אני שואל אותה.
"צעד צעד." היא עונה כלאחר יד. "אבל תספר לי." היא מרצינה
ומישירה אליי מבט. "מה איתך?"
"אני? לא קיבלו אותי בפונדק בגלל שאני אסיר לשעבר ו'אדם
מסוכן.' אני כבר לא חוטף זעם ושנאה, אלא כבר שואב זעם ושנאה
ממצברים שכבר קיימים אצלי. אני מסתובב ברחובות ומחפש מקום אחר.
אין לי הרבה תקווה. ילדים קטנים, סביב גיל שבע, מתגרים בי. אני
נוהם לעברם בכעס, והם בורחים בבכי כעדת תרנגולות מבוהלות. אני
מוצא פונדק אחר ושוב מבקש חדר ומזון. בעל הפונדק מכין לי סיר
על האש, אבל אז מגיע אדם שהיה בפונדק הקודם ולוחש על אוזנו של
האיש. זה מחזיר את הסיר לארון, ומגרשני מיד. אני חוזר לשוטט
ברחובות. שותה מעט מים ממזרקה בכיכר. אני מוצא בקתה גמדית
ונכנס לישון בה, אך אז מגיע כלב גדול ושחור ומגרשני. אני מבין
שזו מלונה. לכלב יש בה מקום, לי לא. לבסוף אני מגיע לכיכר קטנה
ומתרווח על ספסל אבן. אחרי שישנתי תשע שנים על קורות עץ חשוף,
אבן זה לא נורא. מגיעה אישה זקנה שמדברת איתי ברחמים. היא
משתוממת כיצד לא קיבלו אותי באף פונדק. היא אומרת שהעננים
מתחילים לכסות את השמיים, וחושך יורד. לא כדאי שאשאר ברחוב.
אני עונה לה בכעס שאין לי לאן ללכת. היא לא נעלבת מתוקפנותי
ומצביעה על בית סמוך. 'לשם הלכת?' שאלה. 'לא.' עניתי. 'אני
יודעת.' היא אמרה. 'זו הייתה שאלה רטורית. כי אם היית הולך
לשם, ברגע זה קיבתך הייתה מלאה, היה לך חם, ומיטה מוצעת הייתה
מחכה לך.' 'בטח.' אמרתי בזלזול, ופסעתי לעבר הבית רק כדי
להוכיח לעצמי שהיא טועה."
הרדיו שואל אם אני יכול להרגיש קצת אהבה. אני לא עונה לרדיו,
אני לא עונה לעצמי.

7
"משהו על סקס..." ממלמלת מלי.
אני נושף עשן ושואל: "מה?"
"השיר ברדיו. משהו על סקס. אבל אני לא מצליחה להבין את המילים.
מה, הוא שר מתוך אקווריום?"
אני מקשיב רגע. "הוא אומר משהו על זה שהיה רוצה לעשות את זה
כמו בערוץ דיסקברי."
מלי מביטה בי עייפה. "איך עושים את זה בדיסקברי?"
"לא יודע." עניתי. "לא שמעתי על הערוץ הזה."
"אין לי כוח לכל החרא הזה..." היא ממלמלת.
אני מעביר לגלגל"צ ולא מבסוט. ברדיו יש חבורת זאבים משוגעים.
אני מנצל את זה שרשת ג' קיימת.
ככה זה. 22:40 בלילה.

8
רבע לאחת בלילה. אני יודע שזה לא אמיתי, שזו פשוט הרגשה של
אשליה, כמו אשליית אושר, אבל אני בדיכאון. אני לא בדיכאון כי
רע לי. זה פשוט הכדורים האלה. אתמול לקחתי שני כדורי שינה
גרועים בשביל להירדם. הם אמנם הרדימו אותי כמעט מייד, אבל
קלקלו את היום שאחרי. החלקים, האזורים, במוח שלי ששייכים
למחשבות הטובות ולאופטימיות עדיין רדומים מהשפעת הכדורים.
כדורים מחורבנים... תמיד חייבת להיות להם השפעות לוואי.
מלי עדיין אוהבת אותי, אבל היא כועסת עליי. בגלל הדיכאון שלי
עכשיו היא בדיכאון גם. זה כאילו אנו שני חצאים של אותו אדם.
כמו גוף עם שני ראשים בעלי קיבה משותפת. כשאחד רעב השני רעב
גם.
מה אנחנו עושים? זה מצב שאני מתבייש בו. הרדיו דלוק בווליום לא
גבוה ולא נמוך. החלונות מראים לנו עלטה ועשן סיגריות מסריחות
עולה מבין שפתותינו ומחניק את המלאכים. סנאפ ברדיו. והשדרנית
מלאת מרץ. אני רוצה להיות מלא חיים וחיוניות כדי שגם מלי תהיה
כך. אני רוצה סיפוק בחיי כדי שגם למלי יהיה סיפוק. ולמען
שנינו, כי כל אחד רוצה את זה בשביל השני יותר מאשר בשביל עצמו,
אנחנו רוצים להיות מאושרים.
אבל זין על זה. זה פשוט מבוי סתום בחיינו שנקלענו לתוכו בגלל
תרופות גרועות. תוך יום-יומיים השמש שוב תזרח. העננים הדלילים
שמכסים אותה ייעלמו, ואז אני ומלי נראה את עצמנו, נרגיש את
עצמנו, ונרגיש כבני קיום. ומה בינתיים... סיגריה. והרבה.
עד עכשיו לא תיארתי את מלי בצורה ישירה. מתחשק לי לעשות את זה
עכשיו. ובכן, היא יפה. יש לה פנים מדהימות ביופיין. שיער שחור
ומסודר, נקי, שיורד מעט אל מתחת לעורפה. גוף בהיר, אבל לא יותר
מידי. חטובה. שדיים בינוניים. זקופים כמעט לגמרי. מה עוד הייתם
רוצים לדעת על מלי שלי? היא מבינה יותר ממני את סודות העולמות
העליונים שפועלים על בני האדם. היא לא תהיה מסוגלת לכתוב
"אלוהים: ביוגרפיה." הניחושים שלה לגבי אלוהים ומניעיו די
מעורפלים, אבל לא לוטים בחשיכה כמעט מוחלטת כמו אצלי. אבל גם
אם אנסה לשאול אותה לגבי מה שהיא מבינה, מה לעזאזל הולך בכל
הקיום הזה שכולל כל אדם מלאך שד ואלוהים, היא לא תוכל להסביר
לי. זה נמצא כה עמוק בתוכה יותר בצורה של תחושות שאין שום
אפשרות בעולם לנסח זאת במילים. פשוט אף שפה בעולם לא מספיק
עשירה בשביל זה.
אז במקום לפרוש לפניי מפה מלאה של החיים, היא מדריכה אותי
לעבור בשביל מסוים. כשאני מגיע שוב לפרשת דרכים, היא מצביעה
שוב על השביל הנכון. זה די מתסכל ללכת בלי לדעת לאן בעצם
מועדות פנייך. אבל אני בוטח בה שהיא מובילה אותי בדרך הנכונה,
ובינתיים, למה לא, אני נהנה מהנוף.
"מלי." אני אומר לה. "יש סרט טוב בטלוויזיה עוד שעה ורבע."
"יופי." היא אומרת. "אז יש לי שעה ורבע לנקות את הראש מכל
המחשבות המשונות שהסתובבו אצלך בראש. תהיה פשוט. תחשוב מחשבות
פשוטות. אני שונאת שאתה ככה כבד."
"גם אני."
"תן סיגריה, בנאדם, ואני אתן לך סוטול."

9
הנה אנחנו מפצחים בדיחות על קצה אפו של עכבר, ומספרים גרעינים.
לו הייתי צעיר יותר הייתי עומד בקרן רחוב עם פנים שגנבתי
מגיבור מצוייר בחוברת קומיקס. אז תגיד לי מה נשמע אצלך, ואני
אגיד לך איזה סם לקחת.

10
- סבא חשבתי באמת בא גשם בחוץ ולא חלום בלילה נזכרתי העירו
אותי באמת והראו לי אותו כי הבטיחו שיעירו ברגע שיגיע
מהאווירון אפילו אם אני אשן בשביל זה הסכמתי לישון ולא לחכות
לו ער. - הספר הזה של א. ב. יהושוע נראה לי מספיק שפוך כדי
לחדד לי את השכל. אני אקרא את כולו, כי צריך להאכיל את המוח
לפעמים לפני שיהפוך למרמלדה. מלי יוצאת עירומה מהמקלחת כשהמגבת
כרוכה על צווארה, ואילו אני אדיש. היא באה ויושבת לצידי על
המיטה.
"איזה ספר?" היא שואלת.
"גירושים מאוחרים." אני עונה.
היא מצקצקת בשפתיה ומסתכלת על הספרייה.
"מה אני אקרא?" היא שואלת.
"את מספיק גדולה להחליט לבד."
היא סוקרת בעיניה את הספרים ושולפת את "אודיסיאה" של אלכס
אפשטיין ואומרת: "מה אתה חושב?"
"על מה?" אני שואל.
היא דוחפת לי מול העיניים את כריכת הספר ומראה לי שם ציור של
בחורה עירומה.
"יפה מאוד." אני עונה באדישות.
"השדיים שלה קטנים." היא אומרת. מה היא רוצה ממני?
"שלך לא גדולים יותר."
"את שלי אתה יכול לנשק."
- בהתחלה כן שמעתי הם התווכחו בחושך כי אבא לא רצה להדליק
אור... - תן לי בלי סימני פיסוק והמוח שלי נפתח. "תגידי," אני
שואל אותה. "את לא מתלבשת?"
"אני חושבת שיש לי יותר מידי נשירה בערווה." היא אומרת ומביטה
אליי ברצינות.
"אז אולי תגלחי?"
היא מביטה בי רגע כמו על מופרע שהיה פעם בנאדם נורמאלי. "אתה
רוצה שיהיה לי כוס של ילדה קטנה?"
"תעשי מה שאת רוצה."
"מה יש לך?" היא מתפרצת.
"מה?" אני שואל.
"מה זה התשובות האלו? 'שלך לא גדולים יותר.' 'תעשי מה שאת
רוצה.' יש לך איזו פצצה בראש שאני לא יודעת עלייה?"
"תני לשמוע מה סבלימינל והצל מנסים לשיר." אני אומר ומנסה
להקשיב לרדיו.  
היא קמה והולכת לסלון. "תתלבשי." אני צועק אחריה. היא לא עונה.
- גדי תקום הנה סבא הוא בא... - אלה ימים משונים. לא בא לי
כלום. אל תתנו לי סקס ואל תתנו לי טלוויזיה. תנו לי רק להיות
רגע עם עצמי. אני צריך רגע לנוח.
לא מרגיש עצוב ולא שמח. לא מרגיש עייף ולא מלא מרץ. לא רוצה
לעבוד ולא להתבטל. מה כן אני רוצה? אני רוצה להיות חי. זה הכל.
רק רדיו וסיגריות ותעזבו אותי בשקט. [19 דקות לפני שלוש, אנחנו
בגלגל"צ...] ראיתי סרט סקסי שביימה אישה. הנשים שם נראו
אמיתיות יותר מכל סרט שראיתי בימי חיי. סקסיות, מעצבנות,
חרמניות ומשועממות. והן שרות: תהיה איך שאני רוצה אותך. הגבר
שלהן משתנה ומשהו נשבר בהן. אבל הן, להן מותר להשתנות. לא?
ואני קורא. - המזוודות של סבא נעלמו רק המגבעת נשארה על השולחן
מהמטבח עלה ריח הקפה ואבא ישב שם מאחורי העיתון. - מה היא
עושה? זאת מ'בובה פראית.' שרה בספרדית. יש לה גוף משגע ותחת
נהדר, ראיתי על עטיפה של דיסק. אבל מה מלי עושה? לעזאזל. הייתי
צריך לשמור את השגעונות שלי לעצמי. הרי מה היא אשמה?  רדיו
ב-FM כמו אושר צרוף. אני מניח את הספר והולך לסלון. היא רואה
אותי וקוראת בקול: "- אה, זה סיפור על אדם שגלה מארצו לאחר
סיומה של מלחמה ארוכה. - שיניים צחורות אומר את זה."
טלוויזיה דלוקה על ערוץ קליפים בלי קול, ומדונה שרה מהחדר ווג.
"מלי," אני אומר לה. "אל תכעסי."
היא הסתכלה בי וחייכה. כשבחורה עירומה מחייכת אלייך חיוך
אמיתי, נגעת, ולו רק בציפורן, בגן עדן. "בוא," היא אומרת
ותופחת על הספה לצידה.
אני יושב לצידה. מותק, אני אוהב. רק תישארי לצדי וכך הכל
יסתדר. היא מאגרפת את כפות רגליה ושמה אותן בחיקי. "תעשה לי
מסז'." היא אומרת בקול מתפנק. ואני מעסה את העור הרגיש שבכף
רגלה.

11
"אולי זה ירגיע אותך," אומרת מלי בעודה שמה במערכת את "הלהיטים
הגדולים" של ליאונרד כהן. "כי אני ככה קרובה לתת לך סטירה
מצלצלת שתשחרר לך את כל הכעס מהמוח דרך האוזניים."
"משעמם לי." אני לוחש. היא מקשיבה למוסיקה. "משעמם לי." אני
אומר. היא עדיין מקשיבה לכהן. "משעמם לי!" אני צועק.
"אז תרצח מישהו!" היא צועקת.
"לא רוצה לרצוח אף אחד." אני אומר. עוד מעט אדפוק את הראש בקיר
כמו שעשו אסירים כשכלא היה כלא.
"אז תספר לי מה איתך." היא אומרת.
"אולי תכבי את החרא הזה?" אני אומר. "האדישות של הכהן הזה
תגרום לי לשבור את הסטריאו עוד מעט."
היא מכבה וזורקת את ליאונרד הצידה. "תיסלם זה טוב?" היא שואלת
בעודה הופכת את כל ערימת הדיסקים.
"רוק ימי בראשית." אני אומר. "נסי."
והנה "פרצופה של המדינה" מתנגן לנו כאילו כתבו את זה אתמול.
ערב יורד על עיר כלובי הבטון שלנו, ואם רק הייתה לי סבלנות
הייתי קורא איזה ספר, אבל אני קורא לאט ומשתעמם מהר. "זה
בסדר." אני אומר אחרי שהשיר הראשון נגמר.
"אז ספר לי מה איתך לפני שאעקור לך ת'זין."
"אז תני לי לעשן."
"אמרתי לך בחדר הזה לא מעשנים!"
"למה?" אני שואל, סקרן לדעת אם תגיד את זה שוב. והיא אמרה -
"כי רוח הרפאים שמסתובבת בחדר הזה לא אוהבת עשן. היא תסבול, לא
תרדם, וכל הלילה נשמע את מלמולי התלונה שלה למה לעזאזל אנחנו
לא יכולים לדאוג לה קצת ולשמור על אוויר נקי."
"רוח רפאים..." אני אומר כמו לילדה בת שלוש.
"כן! ואל תדבר אליי כמו אל משוגעת. יש פה רוח רפאים שאולי
נרצחה או התאבדה בחדר הזה והיא רוצה אוויר נקי. מה פה לא
ברור?"
"אז אם את רוצה שאגיד לך מה איתי, אני הולך קודם למרפסת לעשן
סיגריה."
"לך..." היא אומרת.
"בואי איתי. נעשן... אעשה לך סיפתח."
"יש לי ניקורט אם יתחשק."
"באמת..." אני מלגלג. "את יודעת שאת פשוט מתה למצוץ משהו."
"לך תעשן! מטומטם..."
אני מחייך חיוך שיכורים של קריז ופוסע למרפסת לסיגריה המיוחלת.
כשאני חוזר אני מוצא אור כבוי בחדר. אני מדליק את האור.
"רוח הרפאים אוהבת חושך?" אני שואל בלגלוג.
"כשאני לבד אני אוהבת חושך." היא אומרת, לועסת איזה מסטיק,
בוודאי ניקורט.
"אבל את לא לבד." אני אומר. "יש פה רוח רפאים, לא? את חושבת
שהיא רואה אותנו כשאנחנו מזדיינים?"
"על הזין שלי." היא אומרת.
"לא הבחנתי שיש לך זין." אני אומר.
"אז על הכוס שלי." היא אומרת, מכבה את תיסלם ושמה רדיו. אני לא
מזהה את השיר. "מה איתך?"
"אז ככה מותק..."
"אל תקרא לי מותק."
"בסדר סוכריה שלי. לקראת הלילה הזה השמיים היו אדומים. הספריות
הציבוריות היו חשוכות ושוממות..."
"למה?" היא שואלת בחיוך מתגרה. "יש 'חשוכות' ולא 'שוממות'?"
"סתמי ת'פה. אספלט מגרשי הכדורסל בבתי הספר היה מואר באור
החיוור של הירח, משהו כמו חלב מקולקל. החתולים שוטטו ללא פחד.
אני ירדתי בסערה במדרגות ביתי ותפיחה עדינה תחת מעילי הארוך.
נבלעתי במהירות בתוך פיאט שחורה, הדלקתי אורות, ויצאתי אל
הלילה. בבתים סביבי נערה בהתה בתקרה כשמוסיקה שקטה עם קריין
מלחש רטטה סביבה. אדם זקן הביט באשתו הישנה, היא הייתה פעם
יפיפייה. איזה בחור חיפש בעצבים מטאל בטלוויזיה כדי להוריד את
העצבים כי החברה שלו עשתה לו הצגות היום והוא חשב שהיה סלחני
מידי עד עתה..."
"קח אוויר."
"ששש... פשושית."
"אמא שלך."
"אנשים עמלים שקעו בשינה נטולת חלומות ואדם מזוקן ניסה לעבוד
על איזה ספר. מין ורצח מוכר טוב. הפיאט הקטנה חתכה רמזורים
כשאני הדהרתי אותה לפאתי ירושלים. הרבה דברים לא משנים עכשיו
סביב הפיאט שלי, אלוהים וויתר עלייה מזמן, אבל הירח האיר רק
לה. הנער מה שמו..."
"מה שמו?"
"אמרתי לך: 'מה שמו'. התפרקד עירום על המיטה וסחט את הזין
הרוטט והרטוב שלו..."
"איכס!"
"...כשהמכונית נעצרה ליד הבית שמולו. הנער הסיט ת'ווילון והביט
החוצה. הוא ראה אותי יוצא מהמכונית בטריקת דלת ועולה במדרגות
החלקלקות חלקלקות מאוד אל הבית שמולו. הנער חשב שאני נראה כמו
מישהו שיש לו דברים דחופים מאוד לעשות. את פתחת את הדלת ומה
שמו הנער הספיק לראות את תווי גופך תחת חלוק שינה
חום-אדמדם..."
"אני לא לובשת חלוקי שינה."
"...לפני שאני הדפתי אותך וסגרתי אחרייך את הדלת. הנער מה שמו
חזר למיטה אותה החליף בנערה מכיתתו."
"מה. הוא זיין את המיטה?"
"כן. לפחות ניסה... מה את עושה?"
"מעשנת."
"מה עם הרוח?"
"היא כבר ישנה... תעשן, מיכה. תעשן. קח ת'סוטול ותנסה ללקט
מוזות מהאוויר."
מישהו ברדיו ביקש ממישהי לא לדבר על אריק. אני עישנתי ועישנתי.
זחיחות דעת מטומטמת השתלטה עליי. עכשיו אני רגוע כמו חילזון.
21:50 אצלי בשעון. לא בא לי לישון הלילה, אבל אולי העייפות
תתפוס אותי.

האדם במעיל: "נמאס לי להחזיק מעמד. אנחנו מתקפלים."
האישה: "מה?!"
האדם במעיל: "אנחנו הולכים לעולם שמעבר. החבר שלי פה יעזור
לנו."
האיש משך רובה צייד מתחת למעילו. הפוקוס התחדד במהירות סביב
דמותו המטורפת. מלאך מוות במעיל שחור. היא פסעה באינסטינקט פחד
צעד אחורה. "אני אוהב אותך." אמר, טוען במהירות ומכוון את לוע
הרובה אלייה. "אני יגיע מייד אחרייך."
"אבל אני רוצה לשכב קודם. לשכב איתך. אולי שם אי-אפשר."
הוא הביט בה רגע עם בת צחוק. "הסקס שם הרבה יותר טוב. למה
לך?"
"אבל זה בטח לא אותו דבר. פעם אחרונה פה."
הכתלים נעו סביבה והיא ניסתה למצוא את המילים והמשמעויות שהן
מסמלות. מתח של מיליוני ואט ירד מהקירות סביבה כשהוא אמר:
"בסדר." היא פנתה לכיוון המיטה, מנסה למצוא דרך לנטרל אותו,
כשבחלון הגדול שמעל למצעים הרכים ראתה ווילון מוסט בבית ממול
ואור עז ששטף ממנו אל הרחוב. מה שמו הנער עמד שם עירום ועם
זיקפה מבהיקה בנוזלים.
"עיזבי." שמעה את האיש מאחורייה, הסתובבה וראתה אותו מתיק מבטו
מהשכן העירום, והקנה הורם מול פנייה ושאב את פרצופה אחורה אל
תוך השימשה.
במושב קטן בפאתי ירושלים רעמו שתי יריות. שתי גופות הובלו
לחדרי קירור ונער מה שמו העירום שהתכרבל כעובר במיטתו בעיניים
מזוגגות, נלקח להסתכלות. האורות בבתים נדלקו שם ולא כבו עד
זריחת השמש. הירח כיוון את אלומתו לנקודה אחרת על פני הגלובוס
והסופר המזוקן קיפל את מכונת הכתיבה והלך לישון.

רוח הרפאים: "באתי אלייה מתוך ההמון, ובלי רובה צייד. ציפיתי
למישהי שתשכב על פנייה. מצאתי אותה שם, אבל לא היו בה חרטות.
ביקשתי ממנה שתחבק אותי. אמרתי לה: 'יקירתי, אל תשטי בי.' אבל
היא התעלמה ממני ואמרה לי: 'אתה מת, ולעולם לא תצליח לחיות
באמת.' אז התווכחנו כל הלילה כמו עוד הרבה לילות קודם, ואמרתי:
'כל מה שתצליחי לתת לי, לא יספיק.' ואז היא הצביעה עליי כשאני
על ברכיי ואמרה: 'אל תנסה לנצל אותי, או אולי קצת לסרב לי, גם
אם תזכה בי או תאבד אותי, זה מוות, ולשם כך קיים החושך.' אמרתי
לה: 'יקירתי, אני חושש שאת מזדקנת. הכוכבים אוכלים את תודעתך
והרוח מקררת את גופך.' 'אם נבכה עכשיו,' היא אמרה. 'זו רק תהיה
התעלמות מהבעיה.' אז הלכתי לטייל מוקדם בבוקר, בוקר מתוק. ואז
שמעתי אותה צורחת מהחלון: 'זכית בי, אהובי!' זו הגירסה שלי"

12
בואי נשב במרפסת הרחבה, נשקיף על הבריאה, נשתה תה קר, נמצוץ
סוכריות מנטה חריפות, נחטא בסיגריות, נפגיז כמה פלוצים, ועשן
הסיגריות יעלה ויעמעם את אורו של אלוהים ואנחנו נגמור עייפים
ולא מרוצים ונעלה זכרונות מהתקופה בה היינו דולפינים והרכבנו
על גבינו אנשי ים שבאו לשלות צדפים. או שאולי תתפשטי כבר, כי
הרבה זמן לא עשינו סקס...
אבל הבוקר כבד עלייה. לא התקלחה ולא צחצחה שיניים אחרי השינה.
רק השתינה, שטפה פנים וידיים, מילאה פיה במים וירקה אותם אחרי
כמה פיכפוכים, וישר הסתערה על המטבח לעשות לעצמה קפה הפוך כדי
שכמה תאים במוחה שלא יכולים לחשוב על הבוקר בלי קצת קפאין
יקבלו את שלהם. ואני במטרה להתחיל את היום רענן ולח עשיתי את
כל הדרוש: השתנתי, שטפתי ידיים, שתיתי מים קרים, התקלחתי חמש
דקות במים קפואים, והנה אני מוכן לעמעם את כל זכרונות האוננות
והסקס מהשנים שלפני שהכרתי אותה כדי שתזכיר לי למה אני מוקיר
כל קימור וחיטוב בגופה. אבל היא בעולם לא שלי.
היא לבושה קצר, שומעת גלגל"צ, מעשנת בשרשרת, ואני יודע: אם היא
תמשיך ככה כל היום שלה ייראה חרא. את הקפה היא חיסלה באותו פרק
זמן שלוקח לי לשים סיגריה בפה, להושיט יד למצית, להצית את
הסיגריה, ולהוציא עננת עשן ראשונה.
"מותק, אולי תתקלחי?"
"למה? אני מסריחה?"
"לא... פשוט מקלחת על הבוקר עושה את כל היום טוב יותר."
"תשתוק, שלמה ארצי."
והשיר "סייקו קילר" מתחלף ברדיו בשיר אהבה וגעגועים של שלמה
ארצי. לא היא תסחוב אותי אחורה לימים שסבלתי את התרדמת שלה.
אני אחייה את חיי איתה גם אם תרצה וגם אם לא, אני רוצה להרגיש
טוב, ולכן גם עלייה להרגיש טוב. אבל זה כבר מחלחל, אני מרגיש,
אותם עננים עקשניים במוח שבאים לצעוק לך שאם לא תשתמש בתאים
האפורים הם יעשו שביתה.
"מלי מותק, אולי תתקלחי ואחרי זה נעשה סקס לספתח של הבוקר, מה
את אומרת, אה?"
"אותך אני צריכה," היא אומרת. "אבל את הזין שלך אני כבר לא
אצטרך. אתה מבין... קניתי ויברטור חשמלי שעושה לי את זה רך
ונעים עד הפיצוץ ואפילו החשמל לא סוחב..."
אני פולט את העשן שבריאותיי לפני שאחנק מהלם. "מה עשית?!" אני
כמעט צורח.
היא מחייכת חיוך עייף ונושפת עשן. "אני צוחקת, מיכה. הזין שלך
תמיד יהיה בשימוש, אל תדאג. אבל בטוח שלא הבוקר."
"כמעט עשית לי התקף לב!"
"לא הייתי ממליצה. אפשר למות מזה."
"לא רוצה להתקלח?"
"לא."
"רוצה מים קרים?"
"פיחסי."
"לימונדה?"
"לא. אבל אשמח לעוד קפה הפוך."
"לא הייתי ממליץ. המוח שלך ירוץ על הילוך סרק עד הצהריים."
"אז?"
"אז אני לא מכין."
"מאנייק." והיא הולכת למטבח להכין לעצמה.
אחרי הערב בו סיפרתי לה על הרצח בפאתי ירושלים לא ישנו כל
הלילה. בבוקר כשהייתי מפורק מעייפות באה אליי פיית הנחמות
ולחשה לי על האוזן שכל העולם רץ עכשיו מכאן לשם, ויש כל כך
הרבה סיפורים ועולמות של אנשים אחרים סביבי, ואם אני חושב שאני
נשאר מחובר למציאות בזכות טלוויזיה, מוסיקה וספרים, אז שאשכח
מזה. היא אמרה: מי שלא נכנס למים, לעולם לא יידע לשחות.
כשהפייה הלכה הרגשתי כמו מלאך מעוות ודפוק בראש שגילה לאחר
שנים שבעצם הוא גורש מגן-עדן. רציתי לבכות, רציתי לשכב על
הבלטות ולא לקום עד שיצמח אזוב על גופי ואני יירקב. אבל אלוהים
רץ לעזרי ולחש שבסך הכל קיבלתי שיעור: זה אני שעזב את גן-עדן.
תמיד אוכל לחזור ותמיד יקבלו אותי בזרועות פתוחות.
מלי הייתה כבר ישנה. לחשתי לה: "מעכשיו לא רק את תנסי לגרור
אותי לחיים עשירים, גם אני אעשה את שלי." היא חייכה בשנתה ואני
נרדמתי כמה דקות אחר כך.
"לא מפריע העשן לרוח?" שאלתי את מלי.
"הרוח יצאה לסידורים." היא אמרה, ואני הצתתי סיגריה.

13
ומלי ישנה על חפיסת סיגריות נובלס לייט כחול ואני רציתי סיגריה
אז היה חייב שהיא תתעורר. אמרה לי למה הערת אותי חלמתי שאני
בגודל שלך ופיהקה ואמרה שהיא צריכה פיפי. אז תפסתי אותה ככה
מבתי השחי מעל האסלה והיא אמרה רק תיזהר לא להפיל אותי אני
אטבע והשתינה. ואז שמתי אותה על הרצפה והיא הלכה למכבי-האש
הצעצוע ואמרה ככה נראה לך מכונית כשאתה גדול. והיא נכנסה לתא
הנהג, ואני סגרתי אחרייה את הדלת הקטנה אמרתי נעשה סיבוב.
והסעתי אותה מחדר השינה למיטבח שם עשיתי סיבוב ומשם לסלון.
והיא אמרה רוצה הליקופטר. אז שמתי אותה על ההליקופטר והטסתי
אותה דרך כל החדרים וגם במרפסת. אחר כך הנחתי את ההליקופטר על
המיטה והורדתי את הסולם הקטן הלבן כדי שתוכל לרדת לבד. היא
הלכה על המיטה והיה לידי בקבוק יין לבן חצי יבש אז שתיתי והיה
לזה טעם של סיגריות נובלס לייט כחול. ואז היה טלפון ועניתי ולא
ענו ופתאום אמרו הוא ישן. אז סגרתי וחיפשתי את מלי אבל היא
נעלמה. ואז פתאום שמעתי צעדים על השמיים אמרתי מלי בטח יותר
גדולה ממני עכשיו. אבל קרה אסון, היא הייתה כבדה לשמיים והם
נשברו, ואז התעוררתי וגיליתי שחלמתי חלום ולא השמיים נשברו אלא
השלט של הסטריאו נפל.
מלי הרימה את השלט והחזירה לתוכו את הבטריות. "הערתי אותך?"
שאלה.
"לא נורא. מה השעה?"
"עשרים לארבע." היא אמרה, ראיתי דמעות בעיניה, לא הבנתי מה.
"אלוהים התקשר." אמרה.
"מה הוא רצה?"
"הוא רצה אותך, אבל אמרתי שאתה ישן."
ושוב התעוררתי, הפעם באמת.
אני רואה את מלי מסתכלת עליי ומעשנת. "מה קרה?" אני שואל.
"הלב נקרע." היא אומרת. "התפתלת במיטה. היה לך סיוט, נכון?"
"כן."
"לא רציתי להעיר אותך באמצע הסיוט, אומרים שזה דופק ת'שכל. מה
חלמת?"
"חלמתי שאת בגודל של סיגריה."
היא צוחקת. "רוצה סיגריה?"
"תביאי." היא מגישה לי סיגריה, לא מה שאני מכיר ביום יום.
"איזו סיגריה זו?"
"עברתי לנובלס לייט כחול. יותר חלש מאירופה."
"נובלס לייט כחול?"
"כן... למה?"
"אם אלוהים יתקשר עוד פעם, תעירי אותי."
היא מסתכלת עליי במבט מוזר. "מה?!"
"אם אלוהים יתקשר..."
"הוא מחכה לך ליד החלון של האמבטיה." היא אומרת ומכבה את
הסיגריה שלה.
"באמת?"
"כן." היא אוחזת בי. "יש לו משהו חשוב להגיד לך."
היא לוקחת אותי ודוחפת אותי לאמבטיה. אני מרגיש כל כך חלש
בשכל.
"ככה אתה תהיה בדיוק מולו. לפתוח את החלון?"
"כן..." אני אומר באדישות. משהו לא מסתדר לי פה. פתאום היא
פותחת עליי את המים הקרים.
"תתעורר, מיכה. תתעורר." היא אומרת ומקיפה אותי בזרם מים של
קרח. פתאום אני תופס.
"די! די!" אני צועק. היא חודלת. אני מסתכל עלייה רגע, ומתחיל
לבכות.

14
רצית שיעזבו אותך בשקט. רצית להדליק את הרדיו, לשבת נמוך על
המיטה על כמה כרים, לעשן, ולתת לעצבות לעטוף אותך מתוקה
וכחולה, כאילו עשית פסק זמן מהעולם וממני, כאילו את רוצה להנות
מכמה גלים של מחשבות שעושות לך להרגיש שאת לא בובה על חוט, שאת
יכולה גם לפעמים להשקיף על העולם מעל גשר, גשר שנמתח על פני
העולם, שאין לו התחלה וסוף.
אני רציתי לצוף בים המלח ורק לבהות לתוך השמיים לנצח, חוץ מזה
שאנחנו יחד שום דבר טוב אין פה. משה רבנו חצה את ים-סוף, במותי
אחצה את השמיים.
אבל את, מלי, השמיים שלי. לרגלייך אני סוגד, את הסוד שבין
רגלייך אני טועם, צורב ומשכר על לשוני ושפתיי. נתקענו בשנות
השמונים, לא הבנו למה ואיך העולם השתנה. קשה למצוא אנשים
פשוטים היום, כל אחד סוחב את תסביכיו על גבו כמו צב. את פה
איתי, פיספסנו את כל הרכבות, נסחפנו עם כל הרוחות, לא הגענו
לשום מקום. ערב סיגריות זה ייגמר, ובמהרה ייערמו האשליות שוב
בתוך מוחינו. אנחנו נמצא את עצמנו משתטים, רבים, סרקסטים. אבל
לפעמים, את מבינה, אלוהים מחליט למרק את תודעתנו, ואנחנו רואים
הכל שקוף, וזה אומר לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו: להסתגר
בשלווה בתוך עצמך ולחשוב - לא אני אשנה את העולם, וטוב שכך.

15
"זה סרטן בתוך הגוף שלי." אמרתי למלי. "את יודעת, אם האלים, מי
שלא יהיו, רוצים שבן-אדם פשוט יתמוטט, עיניו יכבו, והוא יהפוך
לאיש מת מהלך, הם מכים אותו בשיעמום."
"עוד מעט אמרת יש לך תעסוקה." אמרה. "בזויה, חסרת כבוד, אבל
משהו להתחיל בו. אתה צריך לקחת את עצמך בידיים, מיכה."
"בדידות שכזאת," אמרתי. "חדה כמו תער. כשאת נרדמת, או הולכת
אלוהים יודע לאן, אני נשאר עם סיגריות מסריחות, שירים מנוונים,
(כמו מה שאנחנו שומעים עכשיו בגלגל"צ עלק.) טלוויזיה שכל
התוכניות בה מתאימות לבני 12, ורצון, תשמרי אותי מזה, להתפלל
לאלוהים שיעשה איזה תיקון בעבר ויגרום שלא אוולד ולא אהיה
קיים. מה היה רע לי לפני שנולדתי?"
"אתה חי," היא אמרה. "במשך 9 שנים על זמן שאול. אולי אפילו 10,
קשה לספור כשהזמן חומק בין האצבעות. ברור שנכנסת לאיזו
מערבולת, ברור שנכנסת לתוך מתקפה של כנופיית שדים רעבים
שמוצצים ממך חיים, ברור שנקלעת ונכלאת בתוך בועה שחורה של
מציאות אלטרנטיבית. סבלנות, מותק, סבלנות, כמו שאמר פרנס
הג'ינג'י."
"אחרי כל השנים שאכלתי חרא, את לא חושבת שאני פסיק אחד קטן
לפני שיגעון?"
"היה יותר גרוע. עכשיו תרגע, תפעיל את המאוורר כי חם, אל תשכח
להדליק קודם סיגריה, תשמור תפילות לבנות לימים שחורים, ודבר
איתי, פה יושבת לצידך, לעולם לא עוזבת אפילו אם תרצה, עד יום
מותך ואולי אף אחרי. אחכה לך בשדות ובכרמים, ברחובות חומים
מחום ובגשמי זלעפות, בדיסקוטקים מחורפנים מטראנס ואקסטזי, ובין
הקירות האלה, גם דרך שירים, וגם דרך מילים, תמיד איתך כאילו
נשמה תאומה שבעצם היא נשמה אחת, לא נפרדת, לא משקיפה, אלא
שותפה ומתקנת, כבולה לעולמות עליונים כמו גם אלייך. נודדת
לתקן, ומרימה אותך על כפייה."
מה יש לי? לנדוד בשממה שבתוך ראשי או להפציץ את המוח בזבל
טלווזיוני וספרים משעממים של סופרים גאוותניים שחושבים שהחרא
שלהם לא מסריח. עומדים מול סטודנטים אדיוטים ומספרים להם: אתם
יודעים, אני לא לובש את המכנסיים רגל אחר רגל כמו כל בני האדם
הנורמאליים. חוץ מזה, ידעתם שאני מחרבן נרקיסים? והם אומרים
אמן. בולעים את כל החרא כאילו אין מלחמה בארץ, כאילו אנשים לא
נהרגים בתאונות דרכים, כאילו גברים לא טובחים את נשותיהם,
כאילו אנשים לא מגיעים לנקודת שבירה נפשית בשל לחץ כלשהו,
יושבים על הרצפה ומשתטחים על הבלטות, ומתפללים: לו היה לי אקדח
כדי לפוצץ לעצמי את הראש. בן שהיה מגיע לבית הוריו כל ערב לא
יגיע יותר, כי גופו קבור תחת אדמה. אנשים שחצו ברגל את ישראל
מצפונה לדרומה או להיפך מנווטים על כיסא גלגלים. אנשים שכל
חייהם הייתה עבודתם, מתעוררים לאחר ליל בכי אל בוקר ריק בו לא
צריכים אותם יותר בשום מקום, ומגלים: החברים שהם שכחו, שכחו
אותם גם. העולם דורס את כל החיים בתוכו למען סדרי העולם, כדור
הארץ חייב להמשיך להסתובב. אז איך את מצפה שאני...
"תפסיק לעשן, אני אשתדל גם. תפסיק לאונן, אני אשתדל גם. תפסיק
לחשוב מחשבות שליליות, אני אשתדל גם. תתחיל לתקשר עם אנשים חוץ
ממני, אני אשתדל גם. תתחיל להתאמן, אני אשתדל גם. תעשה מקלחת
קרה כל בוקר, אני אשתדל גם. תמצא איזו סידרת טלוויזיה אחת
מעניינת שגורמת לך לחשוב ולהרגיש, ואל תפסיד פרק, אני אשתדל
גם. אל תנסה לשחק אותה נחמד, תגיד מה שאתה חושב, אני אעזור לך.
אל תצא מהבית אם אין לך לאן ללכת, תיצור יעדים ללכת אליהם.
ובבקשה, בבקשה, תשתדל לאהוב אותי. אני כבר אוהבת..."

16
מישהו מריח את הבוקר היפה הזה, בו התעוררתי הפעם לא מסיוט,
והראש שלי עובד טיפ-טופ, לא עושה לי בושות כמו כל יום בחיי.
מישהו מריח את זה?
סיגריה וקפה הפוך, ועוד סיגריה ועוד אחת לתוך היום. משהו עובד
נכון סוף סוף בממלכת מיכה, ומלי עוד לא התעוררה. היא שרויה
באיזה חלום, שלווה כמו תינוקת, אני הולך לחדר השני ומדליק
רדיו. אחרי כל הסערות יש איזו שלווה. אתמול תפסתי קריזה על
הטלוויזיה, האנשים, כולם, ועל אלוהים וצבא מלאכיו. רציתי להיות
אבן. אמרתי, מה רע להיות אבן. לא זז, לא מרגיש, שוכב באיזו
חורשה ובעצם הוא כלום. חוצה את ההיסטוריה כמו מישהו שאף אחד לא
רוצה בו והוא לא רוצה אף אחד. למה נולדתי, ייבבתי, למה? היא
ייעצה לי לעשות מקלחת קרה וארוכה ואז ללכת לישון. שמתי כרית על
פניי וניסיתי לסמות את עיניי, אני לא פה, רציתי להגיד, אז אל
מי את מדברת? "נופל וקם, נופל וקם." אמרה מלי. "מה?" שאלתי.
"שבק ס'" אמרה. אז אמרתי אולי מחר יהיה טוב. שתיתי מים קרים
ונכנסתי למקלחת קפואה. אמרתי אני יכול לעמוד בתוך מי הקרח
לנצח. אוכל להיות בתוך שברי קרח בלב אחד הקטבים והכל עדיין
יהיה בסדר. כי הלב שלי חם ובוער מ-רגש ושום קור לא יצליח
להקפיא אותי. אם ישימו אותי בלב בלוק קרח הוא יישרף, ממש,
להבות עד השמיים.
אז לוקחים כדור לעידוד המחשבה, שוכבים במיטה כמו מומייה, מלי
מכינה לי תה עם לימון. (אמרה: "אם תשתה קפה, תקיא.") ואני
אומר: זה בסדר, רק תני לצלוח את הלילה בבהייה בטלוויזיה בו
הראה הכל ולא הראה כלום. אבל היא אמרה: "עלייך לישון." גם אם
רציתי וגם אם לא, נרדמתי. חלמתי דברים שלעולם לא אזכור,
התעוררתי לתוך גן-עדן צנוע. אמרתי שלום לקיום והדלקתי סיגריה.
השמיים נפתחו לי היום, בקומי, בחזרתי מעולם השינה, מי ייתן ולא
יסגרו שוב, יישארו פתוחים לנצח כדי שאוכל להרגיש חי ולא מת
מתהלך בין חיים. אז מלי, ישנה בשלווה של תינוקת. (חייב לחזור
על עצמי.) על ענן תחת השמש, חולמת עליי מקווה, או פותרת במוחה
את כל סיוטיה, מכניעה בקלות את כל השדים, תיפול לבוקר בו אני
אחבק אותה, ואחבק אותה, ואחבק. לא ארצה לעזוב!
אני לא אחשוב מחשבות שליליות יותר, (אם רק יהיה לי כוח.) במשך
כל היום ואני מקווה שגם במשך כל חיי. מוחי בשליטתי ולא אתן לא
ללחוש לי את מחשבות הרעל שלו. אז קומי, מלי, קומי. יש פה מישהו
שמתאווה לאהוב אותך...

17
"אתה אוהב אותי?" שואלת מלי בפינוק.
גנרל חורף עשה לי את הערב. לאחר יום חמסין החלו לרדת טיפות גשם
ורוח חמה נשבה. משהו מוזר מתרחש, חשבתי. אלוהים החליט לסייר
קצת על פני האדמה ועשה לעצמו מזג-אוויר מצויין.
"אתה אוהב אותי?" שואלת מלי שוב בהיסוס.
למה לא אהבו את הדיסק השני של "מופע הארנבות של ד"ר קספר"?
דיסק מצוין לדעתי. גורם לי לחשוב על עולם ללא חוקים בו יש הכל
מהכל והאהבה מכסה את כל רחובות הערים ועלייך רק להתכופף וליטול
אותה.
"אתה אוהב אותי?" שואלת מלי ומחפשת את עיניי.
הלכתי כמו שיכור מלא אהבה בתוך הגשם והרוח החמה כשאני בנעלי
בית ובגדים קצרים שבדרך כלל משמשים לי כפיג'מה בלילות קיץ אלה.
הסיגריה לא נכבתה בגשם. המצית לא התקלקל. ראיתי את אלוהים הולך
לידי. הוא רק הביט בי והקשיב. אני התפללתי.
"אתה אוהב אותי?" מתעקשת מלי.
מה יש בסיגריה שגורם למעשנים לאהוב אותה כל כך? אני מעשן מגיל
19. הייתה שנה וחצי בה לא עישנתי, וחזרתי לעשן כדי לא להיראות
משוגע. אתה לא יושב ובוהה בקירות, אתה מעשן. את זה אנשים
מכבדים.
"אתה אוהב אותי?!" צועקת מלי.
לא יודע מה יש בך מלי, באמת לא יודע. למה אני מוכן לקפוץ ממגדל
יעזראלי כדי לפדות את חייך? למה אני מוכן להיות כל מה שתרצי?
למה אני מרגיש חי רק כשאת נכנסת בשעריי, ומשהו נכבה בי, האור
בעיניים, כשאת הולכת? למה כשאת כועסת עליי ואני מרגיש לפתע,
כמו חור שחור, שאין בך טיפת אהבה אליי, אני רוצה למות? למה
כשאת אומרת אוהבת, אני מרגיש שבוורידים ובעורקים זורם חיים ולא
רעל? וכמה שאנחנו מדברים, כמה שאנחנו משחקים במילים כאילו
חרוזים על חוט, ואת אומרת משהו, ואני עונה, לעולם, לעולם, אני
לא יודע מה את באמת חושבת. את מחייכת פתאום ואני לא יודע למה.
עינייך מתכסות צער פתאום ואני רוצה שתספרי לי למה כדי לנחם
אותך. אני רוצה להיות איתך על גג האוורסט כמו גם על שפת
ים-המלח. גם אם תלכי ממני אני אנסה לקטוף את ליבך בכל מקום.
אני לא אלוהים ולא אני טוויתי את האהבה, אבל אני מרגיש בה
זורמת בכל נים בגופי. אני יודע, מלי, אני יודע, שאם אני מסוגל
לאהוב אותך כמו שאני אוהב, אלוהים שוכן בי. אם נישאר ביחד נצלח
את החיים כמו ש-משה הוביל את עם ישראל באמצע ים-סוף החצוי.
חיים בלעדיך זה מוות. מצאתי אותך בין כל הנשים. אחת ויחידה.
אני אוהל עייף ודפוק, אבל את המוט המרכזי שמחזיק אותי חי
ונושם, ולא מהלך בין חיים. את ליבי, חיי ונשמתי.
"אתה אוהב אותי?!!!" צורחת מלי.
"מלי. עשי טובה ותפסיקי לזיין לי את השכל."

18
מלי ישבה כל הלילה מול הטלוויזיה וצרכה חלומות מלאכותיים
כשחלומותיי היו טבעיים. יצאתי לטייל בבוקר היום החדש בגינה
כשמלי רק נכנסה למיטה.
ראיתי חתולה לבנה מתגרדת על שיח. התקרבתי אלייה והיא החלה
להתרחק, אבל אני הייתי עקשן ועקבתי אחרייה בין שיחים ועל
ערוגות פרחים, על שבילי עפר לא מסומנים ומעל גדרות אבן נמוכות.
לבסוף אבדה לי.
ראיתי את גופה הלבן של מלי מתכרבל תחת סדין. ניסיתי לגעת בה
והיא החלה להתרחק, אבל אני הייתי עקשן ונישקתי אותה בין שדייה
ועל שפתייה, על קימורי רגליים לא מגולחות ומעל מעטה סדין לבן.
לבסוף נרדמה לי.
מסך טלוויזיה צבעוני שיש לה על מזנון חום, מהפנטים את שני
עינייה, הם דוחסים הכל, את סרטי האימה והפחד - השימחה והשיכחה,
איך המציאות כל כך כואבת לה, הם מנתקים אותה... אם תסתכלו אל
תוך עינייה אלף אשליות יתגלו, אם היא תירצה הכל יתגלגל לה
צבעוני מול עיניים בוהות.
בדידות עוטפת אותי מהשמיים, מלי תתעורר רק כשהשמש תטבע במים.

19
האלכוהול המיס לי את המוח. לילה אבוד, בלילה כזה נשאר לך רק
לשרוף את הזמן לפני שתיפול לשינה ותתעורר עם זכר חלומות שאתה
לא זוכר מהם הרבה חוץ מזה שהם היו צלולים כבדולח. אז הנה אני
גונב ממלי סיגריות, לא אכפת לה הרבה, ומעשן ומעשן אולי זה
יכניס קצת כבדות לראש הריק שלי. אני יושב בשעה 12 ומלי יושבת
בשעה 5 ומעשנת את הסיגריות שלה, אמרנו שנפסיק, דחינו זאת קצת.
היא מסתכלת בי ולא אומרת מילה. אני מרגיש נקי בראש, יותר מידי
נקי, ויש איזו תחושה שהאלכוהול עוד מחלחל באיטיות מאתמול, עושה
את עיוות תאי השכל כדי להפוך אותי קצת יותר שרוט ממה שאני
עכשיו. אין אשליות, רק עצבות מעיקה. יש מוסיקה ברדיו, ג'אז
מודרני, ואני אומר אולי אעשה מקלחת. אולי מלי תעשה מקלחת יחד
איתי, נשב מחובקים ועירומים, כואבים, כעוברים תאומים תחת מים,
ולא נאמר מילה. אפילו לא מילה אחת.

20
היא מקשיבה לי במבט מהורהר. עשיתי את כל הדרוש כדי להרגיש
נורמאלי על הבוקר. אני מגולח, אני רחוץ, לבשתי בגדים נקיים
וטובים, ואפילו שמתי קצת מאותו קרם לחות לשיער כדי שהשיער
יסתרק בצורה מושלמת. התנהגתי, אני יודע, כמו מישהו שיש לו לאן
ללכת, חוץ מזה שאני בנעלי-בית.
רגשותיי קהו מזמן, לפעמים אני מרגיש הנה הם מתעוררים, ואז כל
שיר זה סימפוניה, כל רוח מהחלון זה נשיפת ברכה מאלוהים. אבל
כשהשירים ברדיו מתנגנים ברגע זה ממש אני אדיש וזה סתם קולות
רקע, כדי שלא אטבע בשקט של בית קברות. "היום יום ללא עישון, אז
תעשו את זה ספתח לחיים ללא עישון." אומרים לי ברדיו. לידי יש
מאפרה עלייה מונחת סיגריה דלוקה. אני לוקח שאכטה. נגמרה
סיגריה, מדליק חדשה. כל העולם רץ מפה לשם ורק אני ומלי עקודים
על לשון בטון. מידע ועצות מכל מקום יורדים עלינו כמו גשם, עד
שאלפי העיניים מביטים בנו בשתיקה כאומרים, -אין להם תקווה. -
אבל עכשיו מלי ויתרה עליי, לא רוצה שנהיה בודדים ביחד, אלא
לחוד. מעשנת את הסיגריות שלה כשאני אומר לה שוב ושוב "את לא
אוהבת אותי, אז למה את עושה כאילו?" ואני מחכה שתכחיש את
דבריי, שתאמר לי שוב שזו אהבה ניצחית, שתמיד אהבה, שהיא אוהבת,
שתמיד תאהב, אבל היא רק מביטה בי בעיניים כבדות, מעשנת, שולחת
ערפילי עשן סיגריות אל החדר, משחקת אותה אלה עתיקה שנשכחה
ברבות השנים, שאין לה דריסת רגל, שויתרה על עצמה ועליי, ועתה
היא רק מביטה, רק מתעניינת מתוך אדישות, נעה בתוך מסלול צר
וקטן כמסלול הירח, לא אומרת אוהבת ומתכסה בשתיקתה.
משהו אבד בדרך. אולי לא נהגתי בה בחופשיות, אולי חישבתי יותר
מידי את צעדיי בזמן האחרון. אולי הכל נראה לה מאולץ, כמו
חיזוריו של אינטלקטואל צר אופקים. אולי ניסיתי לשים את עצמי
במרכז בעוד אני לא נותן לה לומר את מה שיש לה לומר. מי יוכל
לומר לי שאין לה עולם פנימי משלה. לא הקשבתי. לא בדקתי. גלשתי
מכל אמירה שלה אל אמירה שלי. בניתי חומות סביבה ובעצם סביבי,
וכל מה שאני אומר נהדף אליי חזרה, כאילו שלחתי בומרנג ולא
רעיונות. אני שואל איפה היא, וכבר היא עולה על הר גבוה, מתעטפת
בתוך טירה נטושה עשויה אבן במיקשה אחת, מפרפרת בין החדרים,
מועדת במדרגות, ושוכחת שגם אני יכול להציל אותה כמו שהיא יכולה
להציל אותי. שוכחת, או רוצה לשכוח, את דריסת הרגל שלי בלבבה.
שוכחת שאני אוהב, וכשאוהבים, לא עומדים בצד ונותנים לבת-הזוג
לפרפר לבד עם כל סיוטיה ופחדיה בלי לחלוק מעט, בלי לפזר את מסך
הערפל.
אני אהפוך את עצמי למים, כמו שאמר ברוס לי. אני אאבד את עצמי,
כמו שאמר אמינם. אני לא אהיה פה. אני אהיה רק אוזן. היא זו
שתדבר, וכגלים שיורדים ועולים אל החוף, אתן לה לומר ולשתוק,
לעמוד על שלה ולסגת. ואני אהיה זה שידבר רק על מה שקשור אליה,
וליבי אליי יהיה לב דומם, וליבי אלייה יהיה לב סוער.

21
אתמול עשיתי משהו שגבר אמיתי לא עושה. מילאתי את האמבט במים,
השתכשכתי, הטבעתי את ראשי כדי לבדוק אם הפחד מהילדות - צלילה -
עדיין מפעם בי, (התברר שלא.) ועשיתי ביד. מלי לא הייתה בבית.
התחרפנה לי לפני יומיים וברחה בסערה. אמרה מילים קשות בצורה
יבשה, דברה אליי כמו אל מפגר או אידיוט. אמרה שהקירות לוחצים
אותה, שאני מפחיד אותה, ושאני עוד אחד ממיליוני שרוטי שכל
שפוחדים לעצב להם חיים. "תשב בין הקירות." אמרה. "תעשן בשרשרת,
תבהה בטלוויזיה, תעשה ביד מול סרטים כחולים. מה, אתה יכול
לעשות ביד בשירותים ובאמבטיה, אבל שלא תעז לחשוב עליי כשאתה
מאונן. קנה בובת מין מתנפחת כאחד המפגרים ותשאיר אותי מחוץ
לשיפשופים שלך. אני הולכת, וכשאחזור אטפל בך. עשה טובה, אל
תתקשר אליי לנייד."
אבל התקשרתי. לאחר שעה וחצי התקשרתי. עד שהתקשרתי שמעתי את
גאנז' נ' רוז'ס עם תקרית הספגטי שלהם, ממש פוצצתי לעצמי את
הראש בעצבים. ואז התקשרתי למרות שידעתי שלא תענה. השארתי לה
הודעה: "שלום מלי, מדבר מיכה, רציתי להשאיר לך הודעה שאני לא
רוצה כל קשר איתך. אל תחזרי ואל תתחנני וזה סופי. שיהיו לך
חיים נפלאים, לכי לעזאזל." בכוונה, בלב קר, אמרתי לה שלא
תתחנן. כך היא תחשוב שכל יצירת קשר איתי הוא סימן לחולשה,
והכבוד, הכבוד העצמי המזויין שלה יגרום לה לא לחזור, וטוב
שפטרנו. אני כבר אסתדר. אז לפני יומיים קיללתי את כל העולם,
ואתמול עשיתי ביד, ממש כמו שהיא אמרה שאעשה. לא פינטזתי עלייה,
אבל רק בגלל שזה היה גורם לי לאימפוטנציה. פינטזתי על אחת
מהחברות הישנות שלי שאיתן לא שמרתי על קשר. היא שואלת אותי: זה
טוב. אני אומר: כן. והגייזר מתפרץ. אחרי זה מרגיש כמו זאטוט
עייף ומבסוט מהחיים נרדמתי מול הטלוויזיה. והיום בבוקר כבר לא
הייתה מלי. לא היה תא אחד במוח שזכר אותה או חשב עלייה. כך
במשך שתי סיגריות וקפה, ואז הדלקתי את הרדיו. - לנצח טוב לי
שאת כאן... לנצח אין איתך די זמן... - בכה דודי לוי על אהובה
שעזבה. ופתאום כבדות, ופתאום מועקה. סיגריות כמו אוויר וקפה
כמו מיץ תפוזים. התקשרה מישהי לעשות סקר. ניתקתי לה בפרצוף.
מלי תחזור. היא תחזור כמו בובה'לה. רק מכוח רצוני בלבד היא כבר
ת... היא חזרה, חברים. היא חזרה. בעוד אני חושב שהיא תחזור
מכוח רצוני בלבד נשמעו דפיקות בדלת. הצצתי בעינית, ראיתי, ולא
פתחתי. אבל היא הייתה עקשנית. היא אמרה "אל תהיה מפגר." ו"אתה
מתנהג כמו ילד קטן." אבל לא פתחתי. כשיש נימוסים, כשיש מילים
של קסם, כשהיא אמרה לי: "מיכה. אנחנו אחד. תוכל לעקור את
ליבך?" פתחתי לה את הדלת, היא עמדה מולי בשיער סטור, בוהה בי
מתנשפת כמו אחרי ריצה. הסתכלתי לתוך עיניי הדבש שלה, ובום.
החטפתי לה כאפה. את כל היומיים ריכזתי בכאפה הזאת. את כל הכאב
על השנה שהייתי איתה וחשבתי שאני מיוחד בעינייה, עד שאמרה לי
שאני כמו כולם. היא נאנקה והחזיקה את הלחי בהפתעה. מביטה בי
כמו ילדה בת שמונה שאביה היכה אותה בפעם הראשונה. ואז נתנה לי
אגרוף לעין שהרגישה שהיא מתפוצצת בזיקוקים, ושנייה אחר כך
כיסתה את פניי בנשיקות. כאב מתוק זה זה. כשהעין מתפוצצת מהמכה
של זו שמנשקת אותך שנייה אחר כך. שאתה מרגיש שאתה מאבד שיווי
משקל. רוצה להיות על הירח ומתחת לאדמה באותו הזמן. רוצה להקשיב
לרוח וגם לחתוך אותה בסכין. רוצה להשתכשך בים וגם ולחתוך את
הגלים במספריים. (אבל מה תמצא? רק מים.) וכך כשפנס מעטר את
עיני השמאלית אני יושב בשירותים ומחרבן. שומע אותה בסלון עם
קליפים של שנות השמונים. אוהב אותה והיא תחפור במוחי מכוח
רצוני. שום דבר לא מלאכותי כאן, לא בין הקירות האלה.  

22
יום הפוך אצלי בראש. גם למלי לא חסר. הוזים מחום, קוראים כל
מילה טיפשית בעיתון, פותחים את המקרר לפי תור כדי למצוא משהו
לאכול, מגלים שאין שם משהו מיוחד ושותים קולה, מעשנים סיגריות,
ובטלוויזיה אומרים לך שאתה עלול לחטוף סרטן שמרגיש כמו
"עכברושים שמכרסמים אותך מבפנים." זה גורם לי ולמלי לבהות רגע
זה בזו, לכבות את הסיגריות שלא עושנו עד סופן, ולשכוח הכל לאחר
עשר דקות. "תמיד אפשר למצוא איזה גג ולקפוץ ממנו." אמרה מלי.
אני לא יודע מה עם מלי, אבל כשאני לא קם מהמיטה מייד אחרי שאני
מתעורר, כל העולם נראה כמו סרט גרמני ישן. אתה מתפלש באמבטיה
בתוך ערימת נוצות ומסמרים, מגלה שהקולה חריפה והקפה מלוח, וכל
מה שבטלוויזיה נראה כמו חיקוי של בימאי טירון לסרטיו של סם
פקינפה. אז אתה מנסה לקרוא את "הזר" של קאמי ותופס את הראש בכל
הזדמנות. מלי בוהה בטלוויזיה בתיעוב, אבל לא מנפצת אותה הפעם.
אני מדליק רדיו וחמי רודנר עם ה"גאולה" שלו לא עושה לי כלום.
אז אני שם קסטה שבצד A שלה רשום "השירים של מיכה- בן 17." ובצד
B רשום "השירים של מיכה- בן 25." הקסטה נמצאת בהתחלה של צד A
וזה מה שאני שומע. פורטרט. הכל מבינה.
אני רואה את מלי מציירת במרקר מחיק גולגולת עם עצמות צלובות על
מסך הטלוויזיה. אני מוסיף צלב קרס ומקשט ב-SS. אז שנינו
מסתכלים על זה, אני מדליק סיגריה, מלי מכבה את שלה, אני מכבה
את שלי על הלשון, ושנינו, (כאילו, ואולי באמת, יש לנו מוח
משותף.) מסתערים על הטלוויזיה וזורקים אותה חצי תריסר קומות אל
החצר שלמטה. אני שומע צרחה, שנינו מביטים למטה, והשכנה בת ה-14
מוציאה בזוועה את גור הכלבים המחוץ שלה מבין הריסות הטלוויזיה.
מלי מצחקקת, אני נושף נחרת בוז, והשכנה מביטה בנו מלמטה, נראית
כל כך קטנה, כמו אצבעונית, משהו נוצץ בעיניה ואני משער ש-אלו
דמעות. "אתם צריכים אישפוז, משוגעים." היא צורחת, מושכת באפה.
"אישפוז לכל החיים! דפוקים בשכל! פסיכים!"
"לכי תזייני את אבא שלך." אני זורק.
"תמצצי לו זין מלא איידס!" קוראת מלי בעליצות.
14 שנים מביטות בנו מלמטה בזוועה אילמת טובלת בתיעוב מתוק. ואז
אני ומלי חוזרים לסלון, אל החשכה הנפשית שלנו, ומלי מציתה
סיגריה ואומרת: "תמיד אפשר לחתוך את הוורידים."
-אל תבכי...- שר אקסל רוז, ובעצם אף אחד לא בוכה פה. -את
תרגישי יותר טוב מחר...- הוא מוסיף. ומלי מסתכלת בסטריאו
ועוצמת את עינייה. אני מרגיש את תחושת האובדן והתיעוב העצמי
שלה, ויודע שאני אמור לחבק אותה עכשיו, אבל לא בא לי.
   
23
ערב החג יורד על העיר שלנו. הרוח מתנמנמת בפינה, לא היה לה
מספיק בידור אצלנו. אני שומע את "השירים של מיכהצ- בן 25."
לרובים ולשושנים יש גם תאווה לחיים, לא רק זעם. חם מאוד היום,
אבל לשנינו לא היה חשק להתקלח במים קרים. לכן הסתובבנו עירומים
בבית כל היום, כשכל החלונות פתוחים, אבל מי כבר ירצה לבלוש
אחרינו. עכשיו אני מוטל עירום על המיטה בחדר ושומע את השירים.
מלי צופה ב"חלום אריזונה." של אמיר קוסטוריצה. עייפות של ייאוש
משתלטת עליי. רוצה שכדור הארץ יאבד את כוח משיכתו אליי ואני
אפול אל השמיים, רוצה להיקבר בתוך שלג רך.
אלוהים לקח את הזעם שלי, אני לא יכול להיכנס באנשים יותר. אבק
עננים יורד נמוך על הבית. תמיד מלי תוכל להפוך אותי לצמח בתוך
עציץ ולהציב אותו על אדן חלונה. משם אראה את אדוות משק כנפי
המלאכים, את להבת הים.
ואני נופל לתרדמה, עדנה רכה של ערסל או ענן מנדנדת את מוחי
מזיכרון לתחושה וממנה לאובדן, וחוזר חלילה. כמו קרוסלה
שמיימית. אני מתהפך על בטני, מתחפר עם ראשי בכרית הרכה. הולך
לאיבוד בתוך נצח הקיום. מאבד את גופי, מוחי, והמשמעות שלי,
מאבד כל דריסת רגל בעולם הזה. אצבע האלוהים חודרת לתוך ישבני
וממלאת אותי בהשלמה שלמה עם חוסר המשמעות שלי. וקולה של מלי,
בעוד אצבעה ממלאת אותי, שואלת אם להמשיך.

24
"לעולם לא אדע מה עינייך היפות, לעולם לא אדע, כוכבים
ממורמרות. חומקת כמו מים בין אצבעותיי הרפות, הדליקי לי נר
לחפש ולראות".
"את הסוד הכמוס שם בתוך לבבך, את הרז האומר מה גדול הוא
יופייך. ידעת אז לסלוח, אבל לא לעד. ידעת אז לשכוח את הפסיק
במשפט".
"הנך לי הבגד ללבוש או לפשוט, הנך לי הגוף והשערות. קטן אני
מלתאר את יופייך, גלי לי הרז שם בתוך לבבך".
(הצונאים.)

25
קניתי לך מסך טלוויזיה 42 אינץ'. את צופה עכשיו רחוק ממני, בצד
אחר של הדירה, בערוץ הטבע. אני בחדרי נשארתי, לא אגיד לך מילה.
אחכה שתבואי מרצונך לחבק אותי, לנשק את פצעיי, לעצום את עיניי
באצבעותייך. אבל את לא באה, ואני מתחיל לאבד תקווה. קורט
קוביין המת שר לי מהקבר באנפלאגד ויום אחד אהיה איפה שהוא נמצא
עכשיו, אבל אני לא ממהר ללכת לשם. רחוקה את בעינייך הצוחקות,
בשפתייך הקנטרניות. רואה אותך מכינה לעצמך נס-קפה כמו שאת
אוהבת: כפית שטוחה נס, כפית שטוחה סוכר, ומעט חלב. ניסיתי פעם
לשתות את זה ככה, יש לזה טעם של קוקוס-מנטה.
ערוץ ההיסטוריה עושה לי טוב. בעיקר התמונות המטושטשות
בשחור-לבן של אנשים שכבר מתו. על המסך הם מלאים עדיין בחיים,
או באמונה. הם חובשים מגבעות גנגסטרים. הם נוהגים במרכבות. הם
מצלמים את צ'רצ'יל ברגע היסטורי קפוא בזמן. הם נמקים על
"אקסודוס 1947". אני רואה כל זאת ומתרחב לתוך ההיסטוריה. היו
פה לפניי, יהיו גם אחריי. לצד דרך עפר אני רואה נערה ירויה
בידי נאצי מוטלת מתה בעיניים פקוחות. יופיה הזכיר לי את
יופייך. אולי אילו הייתי חי אז, ליבי היה שייך לה.
אבל את לא שמה זין על העבר. ערוץ הטבע מונצח בהווה גמור, בין
פינגווינים וקרחונים. אולי תזכרי אותי, ולו לרגע, ותבואי אליי
לחדר לאיזה חיבוק או מילה טובה. אבל את לא באה, ואני לבדי עם
שירים מהקבר. מילה טובה אחת תעשה לי טוב. מילה קטנה אחת. על
המסך יש 42 אינץ' של סופת שלגים.


26
הוא שותה אלכוהול בזמן האחרון. בשתי הלילות האחרונים הוא הלך
לישון ב-שש בבוקר וקם רק שלוש שעות אחר כך. בדקתי את בקבוק
היין, הוא שתה ממנו בלילה האחרון. בפח שבמטבח גיליתי קיא חום
של קפה, יין וגושי אוכל מעוכל למחצה. כל הלילה, לפי מה שהבנתי
מדבריו, הוא זיפזפ בין ערוצי המוסיקה והקליט בווידיאו קליפים
שמצאו חן בעיניו. כשהוא ישן את השלוש שעות צפיתי בהן. שעתיים
של שירי דיכאון.
על השולחן מול הטלוויזיה היו שתי חפיסות ריקות של סיגריות,
וחצי חפיסה הייתה מונחת לצידו על הספה. עוד לילות כאלה, חשבתי,
ואמצא את עצמי מלווה אותו באמבולנס לחדר מיון. שבוי בעולם
סהרורי, יושב על הרצפה עם סיגריה כי "ככה נוח לי." פניו
אפורות. זיפי זקן בני ארבע ימים מכסים את פניו. שערו ארוך
מידי, פרוע מידי.
עשה שביתה. לא יוצא מהבית, את הקניות במכולת אני עושה. אוכל
בורקסים וסנדוויצ'ים כדי שלא יצטרך לשטוף כלים אחריו. כשפיו
מחייך עיניו לא מחייכות. שותק הרבה, יותר מידי, בוהה
בטלוויזיה, מקשיב למוסיקה, מהרהר ועוצם עיניו לעיתים קרובות
בייאוש. הופך את הדירה שלנו למערת קבורה חיה.
שמעתי על "הלהקה מהמרתף" והצעתי לו ללכת להופעה שלהם במועדון,
רבע שעה הליכה ברגל. הלך אדיש ועייף בפיג'מה, אני נשארתי לסדר
את הבית ומצאתי פתקת נייר עם כתב ידו: "הלוואי גולגלתי הייתה
עשויה זכוכית. הייתי מנפץ אותה על השולחן."
לפעמים הדמעות יורדות, גם כשאת לא רוצה.

הרוח: "הלהקה מהמרתף" ניגנה ועשתה למיכה זיקוקי דינור בתוך
הראש. "זה להבה, זה להבה." הוא צרח כשהיה שיכור. ואמר גם: "חבל
על הזמן." ואמר: "עולם." ו-"פצצות לגבות." ו"מרגמות לפיטמות."
הוא רצה את החיים מזוקקים בתור מיץ תפוזים כדי שיוכל לשתות
אותם עד הטיפה האחרונה. הלהקה תכננה לנגן שלושה ימים רצופים
לאחר מדבר של שממה מוסיקלית. זו הייתה המוסיקה, זה היה הקצב,
אלו היו המילים. מלי לחשה לו בטלפון שהוא מתחרפן. והוא שאג:
"הלוואי עליי." הוא טיפס על הקירות, הוא רצה לזוז, הוא רצה
לצרוח. היה תיכון ושדה קרב שהיה כמו חור שחור של בירה ואלכוהול
ברגילות, והערב אמר לו שמרוב פשרות הנה עוד רגע הוא מאושפז
בבית משוגעים. אז הוא הלך לשמוע את "הלהקה מהמרתף" כשהוא
בפיג'מה, משאיר לה את הבית על כל תכולתו כולל החוט מאריך. "רק
את ליבי לא תקחי." אמר, והלך ושמע אותם מנגנים. "הרעיונות הם
מהאוויר." אמר לו הסולן, וזה היה בסדר מצידו. מלי עושה הצגות?
מלי משחקת משחקים? נלך לשמוע את הלהקה וזה סם חוקי, רבותיי!
הוא רקד עם כולם שלוש שעות רצופות בלי מזון ובלי לעשות צרכים.
הם רקדו עד שמישהו יתמוטט, יחוש כאב, יתפרק, או פשוט יעזוב.
הוא רקד ורקד עד שהפך ללפיד בוער, שם לרגליו של מנסר הגיטרות
עלה אבק האפר שלו והחניק את הרוקדים. הוא נשרף ברגשותיו, אמרו,
והעבירו מטאטא. רק רסיסי ליבו נשארו עדיין על הריצפה המפוייחת,
מחכים למלי שתבוא לאסוף אותם ולחבר אותו מחדש. היא ענתה עם
הצלצול הראשון ובאה כמו הוריקן לאסוף לפני שיאבדו. בבית הרכיבה
אותו אבל גלתה שמשהו חסר: הייאוש.

27
זה בסדר מצידי שאני שיכור כמו עכברוש בבריכת טאקילה כל עוד
איני חש כאב. למתוח את רגליי (כצפרדע) ולשייט בתוך מי אגם של
חוסר שפיות זמנית או אולי שפיות טהורה, היום כבר לא מוצאים את
ההבדל. את הנאדים שלי אני מפריח תוך כדי הליכה לתשומת ליבה
ולאפה של מלי, לא מתלוננת הרבה, לא אכפת גם לאלוהים. הבטחתי לה
שיהיה טוב? מתי? זו היא שהבטיחה. את איש הפרא שאני הצמחתי לבדי
ללא קרבה ביני לבינה אני אוהב כרגע. נותן לי להרגיש כמו שוליית
מלחים שנשכח על אי בודד והפך חלק מכל פלג מים וענף עץ, עד
לשיער הארוך ולכפות רגליי היחפות תמיד, נעות על הבלטות כעל
ערים רבועים קטנטנים, תחומים בחריצי תהומות, לא נופל מגובה רק
מרחף, על גשר החיים ועל הרקיע הסגור לקהל מעריציו בו הסתגר
אלוהים ובכה על משהו, לא זוכר על מה, ולא זוכר שזכרתי אי פעם.
על מוחי שהפך קטן וחלקלק בו שום עיקרון או מצפון לא שורד יותר
מחלקיק שנייה, בו כובד משקל של חיים יחסים ציפיות ואכזבות לא
קיים, נמחק מתאי השכל או אולי יצא לגלות מצינורות הסינפסות עד
אשר תחזור השפיות או לחץ הטירוף ותתן לי במוחי את כל החגיגה
מהתחלה, חוץ אולי משריד של פרא שלא נמחק מתוך צבא שלם, עומד
בעמק בתוך מערה שמתחבאת מאחורי מפל מים ולוחש, ואי אפשר שלא
לשמוע אף במלמול חרישי. קודח וקורס מוחי כאילו הזריקו לו חומצה
עדינה בין גבשושיות המוח. לא רע לי, טוב לי, כי למדתי לקחת את
ההווה בשתי ידייים ולא לדאוג למשהו שאולי לא יסתדר לי עם מצבי
בעתיד, כי או שאהיה מת, או שהכל יסתדר בעצמו, או שהתרגל למצבי
ואצליח להפיק ממנו בכמה שינויי תפיסות עולם שתלויות בהרגליי
הרפתקאה חדשה לתקופת חיים שבאה, אולי הולכת, אולי מגביהה ואולי
ממיסה, את הרי ההימלאיה שבתוך ראשי. עלייך להיות שקטה מלי, אני
רוצה לומר. שום דבר רע לא קרה למיכה. אני רק עיניי בתוך בטון
רטוב (לא נורא) וליבי רוחי ונשמתי אצל אבותיי, משקים אותי
ומחזירים אותי לשורשיי הפראיים כשאחרי תפילה בבית כנסת היו
מעלים נרגילה של עשבי שיכר וצוחקים, וצוחקים, מי יכול עליהם
ומי יכול על נשמתי ליבי ורוחי כשהוא איתם? אלה העיניים שנעצמות
בעייפות כי איני עימי, החושך בחלון שעוטף אותי כאילו היה נצחי
ברוורס אחורה בזמן, ומחר... מחר יבוא עוד מיליוני שנה בזמן
הנפש, בה אני נמצא ואיני חש כאב וריקנות למרות (ולא מוזר לי)
שאני לא חושב דבר ששייך לי באמת, לא מרגיש שום רגש חוץ מחרמנות
רכה כלפי הלילה ואין לי שום דעה באף נושא ושום דריסת רגל בשום
עשייה למען מישהו או מישהי, אדם חיה או צומח, חוץ מאנוכיות
פשוטה של חופש פראי שאבותיי מזרימים בי ברגע זה ממש, מטפלים
בי, ברכה עליהם.
אז מלי, בשיא פראיותך, אנא שיכבי עירומה על הבלטות הקרות
והקשות, תפרעי את שערך, הדליקי את עינייך באש הגיהינום של אלים
שאיש לא זוכר את שמם, ותאונני ילדה כאילו אין מחר. תני לי רק
לצפות בך, לא אעזור, לא אגש, לא אגע, רק אזמין אל חדרנו את כל
האלים העתיקים שאלוהים העריץ הטוען לבלעדיות על היקום גירש
בכוח הזרוע, ואומר להם, עיזרו למלי בתאוותה, לקקו כל חיטוב עור
של בת תמותה עד שהירח יתפוצץ וכל זמר ואמן הסוגד ללבנה יעמוד
נדהם עם פיסת ירח בידו ולא ישיר או ייצור עוד, כי הוא יהיה
השיר והיצירה. ועל כל חלקיק אבק בחלל הקוסמי אחייה אלפי
גילגולים במיליוני מיכהאים מקבילים ואהיה האיש שבחר הכל, בכל
זמן בכל מחשבה, מ-נווט חללית אדירה החוצה את היקום המוכר לה,
עד איש מערות המשרטט את מעללי הצייד שלו חרוטות על קירות סלע
חשוף, למען אזכור איך וכיצד, למען האדיר את שמי.
אמרתי שיהיה בסדר, לא, מלי? תראי מה שהצלחתי לכתוב באיטיות
וללא מאמץ. זה לא אני וזה אני, שמחכה לאבותיי.

28
מלי מעשנת כמו דמות בסרט הירואי על סבל אלכוהול וייאוש. אני
הלכתי לישון אתמול מיואש, וקמתי בלי טיפת ערך עצמי. ראתה אותי
מלי נטרף אתמול מול המחשב. לך תנסה לכתוב ספר כשאין לך חיים.
"מה אתה מכיר?" ניסתה לעזור לי. לא מכיר כלום. 2U טוחנים את
ONE ("האם אלוהים אכזב אותך?"). והעשן עולה מבין שפתותיה,
עינייה מהורהרות, שערה רטוב. שומרת את חפיסת הנובלס המאפרה
והמצית קרוב אלייה, לא רוצה לרדוף אחרי הסיגריות כי היא תצטרך
אותן בזו אחר זו. מוסיקה וניקוטין פלוס ייאוש הולכים טוב ביחד
כמו תמונה וקול על המסך.
אנחנו יכולים לעשות את מה שעושים רוב הזוגות כשהם לבד בבית בלי
משהו מיוחד לעשות. יש שמשוחחים, אבל לנו אין אנרגיה עכשיו. יש
שצופים בטלוויזיה, אבל אני וכנראה גם מלי רוצים שרגשותינו
ומחשבותינו ינבעו עכשיו מתוכנו ולא ממכונת האשליות. מאותה סיבה
אנחנו לא פותחים ספר. מוסיקה וסיגריות ולתת לראש לגלוש אל מה
שבא לו, כל מה שהמוסיקה מעוררת בו, כל זיכרון, כל תחושה, כל
רגש, אובדן או עצבות, ריקנות, מגלומניה, או קוקטייל שלהם. כל
מה שאנו סוחבים בתוך ראשינו מתוך עברנו, כל אחד עבר את שלו גם
לפני שנפגשנו.
אלכוהול - מלי התעוררה פעם לפנות בוקר בשירותים בביתה של חברה
כשהיא עדיין שיכורה מוודקה ומבינה שהדבר הקר הלח והחלקלק שהיא
מחבקת זה לא המזרן, אלא אסלת השירותים. אותי העיר כלב בליקוקים
לאחר שהתעלפתי משתיית יתר על משטח דשא באחד הגנים הציבוריים
בעיר. הייתי מוטל שם משלוש עד שש לפנות בוקר.
קצוות מחודדים - חתולה שמנה ולבנה החמיצה בציפורניה את העין
השמאלית של מלי בחצי ס"מ כשמלי ניסתה ללטף את הגורה שלה. בעגלת
טרקטור מישהו משך אותי במהירות אל חבילות השעורה לפני שצמח
מטפס קוצני שהשתלשל מעץ ייקרע לי את הפנים.
צדק - מלי הכניסה פעם אגרוף בפרצוף לילד בן תשע, עשר, שדחף
ושיגע זקן עיוור. מהרצפה הוא כינה אותה מוצצת זרגים (באמת, הוא
אמר "זרגים"), ומלי רקעה בכל כובד משקלה על כף ידו ושברה לו
שתי אצבעות. כשלי קרה משהו דומה דווקא לא הייתי עצבני בהתחלה.
ילד דיבר עם אימו בטלפון ציבורי והילד השני שרצה את הטלפון
בדחיפות קרא בקול: "תגיד לשרמוטה שתנתק כבר!" האם שמעה זאת
בקצה השני של הקו, הבן התעצבן, והילד התחיל לשיר בקולי קולות
איזו זונה שרמוטה מפגרת ומזדיינת האמא הזאת, עד שהזעם השקט של
הבן הפך לזעם שקט שלי. בהתחלה רק דחפתי קצת ואיימתי על החוליגן
הקטן, הוא קילל גם את אימי, אז עיצבתי לו פנס בעין.
בריכה - ידיד משפחה של מלי (כבר לא) צלל למים וסחב אותה עימו
לקרקעית כשהיא הייתה בדרכה למעלה לקבל אספקת אוויר. היא כמעט
טבעה ויצאה מהמים בוכה ורועדת. כשהייתי פעוט מישהו צלל תחת
המים בבריכה בה עמדתי, רחוק מהדופן, ומשך את רגליי כדי שאאבד
שיווי משקל. אז חשבתי שהיו אלה המים, שהם משכו אותי אליהם כדי
שאהפוך אחד משלהם. נאבקתי לעמוד והמים שאבו אותי לתוכם. השניות
שהיו לי בין מים למים כדי לשאוף אוויר היו מועטות, ועוד אז
חשבתי, עוד לא הספקתי לחיות. אבל לבסוף המאנייק התנדף כי נגמר
לו האוויר, המים הניחו לי. וכשיכור וכסהרורי שחזר חבול משדה
קרב, קרבתי אל הגדה הקרובה ואחזתי בה כאילו הייתה כל עולמי.
"המים משכו אותי." אמרתי לאמא. היא הסתכלה בי בתמיהה ושאלה:
"איך זה ייתכן?"
"כדאי שאעשה איזו מקלחת קרה." אומרת מלי ומורחת את הפילטר
במאפרה. בעודה מתפשטת היא מספרת לי איזה חלום שחלמה בלילה בו
הייתה ב"חדר קטן עם שלושה פסנתרים ענקיים ורצפה שהולכת
באופסייד". "מה זה אומר?" אני שואל. "מאיפה אני יודעת." היא
אומרת, זורקת את תחתונייה על המיטה, נוטלת חלוק רחצה, ונעלמת
במקלחת. אני מדליק סיגריה וניזכר שראיתי בחנות הספרים ליד הבית
איזה ספר על פירוש חלומות. לא יזיק לבדוק.

29
את חושבת אולי זנחתי אותך. אולי הפניתי לך עורף. זה לא מה
שקרה, פשוט החלטתי לקחת הפסקה מהמחול המטורף (ועם זאת מענג)
שרקדתי איתך כל יום. השורשים שלי התייבשו. יש לי גם שורשים
פרטיים משלי, מלי, שלא מחוברים להוויה שלך. כך קרה שישבתי מול
הטלוויזיה, וכשטלוויזיה הופכת להיות תמונה בחד-מימד בראשי, אני
מתחיל לראות גם את הרהיטים, הקירות, אותי ואותך בחד-מימד, ואז
אני צריך להפוך את הקופסה בראשי כדי להתחבר לשורשי ההישרדות
שיזכירו לי שפה זה לא פיקניק. כמו מרגל זקור צוורונים יצאתי
בשליחות סודית ונועזת לקנות קצת רעל בצורת בירה בפחית לשימושי
האישי. כשהארמון בראשי היה עקום, כך הבנתי, היה עליי להרוס
אותו כדי לבנות אחד יציב יותר. ארמון עקום מיסודו קשה מאוד
לשפץ. הורסים הכל חוץ מהיסודות, ובונים מחדש לבנה אחר לבנה, גם
אם זה קצת קשה, כדי לא להמשיך לטעות בחדרים לא מסודרים ולהביט
בחלונות שלא צופים לנופים הרצויים. על הקטר לדהור במסילה ישרה,
על המטוס לטוס בשמיים נקיים מענן. גם את עוזבת אותי לעיתים,
מלי. אני בטוח שהיה לך מה לעשות גם כשלא הייתי בסביבה. לאן
המראת ומה עשית, קרוב לוודאי שלעולם לא אדע. נעים היה לי לדעת
שאינני תלוי בך איזו תקופה, שאינך תלויה בי. ואיפה את עכשיו?
מכינה לעצמך חביתה במטבח. מפנקת את עצמך עם חמוצים, ירקות,
ואשל עם קורט מלח. חוטים קרעתי בינינו, הייתי חייב, ואת לא
נראית מוטרדת. נראה שהורדתי ממך איזה נטל, כאילו גרמתי לך לצאת
לחופשה שרצית מלכתחילה, אבל התביישת לבקש. לפעמים, אמרו לי,
עלייך לוותר על היקרים לך מכל כדי לקבלם חזרה מפוייסים יותר,
יציבים יותר. "אל תחשוב," אמרת, "שוויתרתי עלייך לגמרי. קראתי
את 'חדשות מיכה' כל לילה לפני שהלכתי לישון."
ואני קראתי את שברי המידע מנשמתך, אלא שזרמו דרכי. הבנתי פה
ושם שאני צועד על זכוכיות, אבל חוץ מכאבים ושריטות בכפות
הרגליים, אמרת לי שזה בסדר, אם זה מה שאני בוחר. והיום בצהריים
אמרת לי שאני מתחיל לצעוד לתוך תהום, אז שפכתי את שאריות
האלכוהול ואני מוכן, נקי בראש, חף מתסביכי שיעמום ובדידות,
לבנות את הארמון שלנו מחדש. חדר קטן ומרוהט אבנה לך בקומת
הקרקע, או המרתף אם תרצי, עם קווי טלפונים לכל החדרים הרבים
בארמון. תני לי שבוע עד חודש, והאמיני בי כפי שאני מאמין בך.
את עוד תשבי שוב לידי באחד החדרים מול רדיו או תוכנית טלוויזיה
והכל יהיה שוב ברור דרך עינייך, חד כמו תער גילוח ושלם כתמונת
לויין ענקית וחדה, כדרך בה אדם מביט על העולם רגע לפני מותו.

30
היא הייתה בגשם נחנקת מסיגריות ופחדים. עמדה שם כמו דחליל
בעודי לוקח עוד לגימה מהבירה ומאמין שהממטרים הן דמעות של
אלוהים. שערה שהיה לח, המציצה הנואשת מהסיגריה הרטובה. טיפות
הגשם ירדו גם על עינייה ולחייה, ולא יכולתי לדעת אם ביניהן יש
דמעות מלוחות. שם כרתנו את הברית. שם היא הושיטה לי את ידה
בעוד גופה מרחף אחור רחוק ממני. עינייה השחורות האלו בלעו אותי
כאילו הייתי גרגיר אבק זעיר שנלכד באישונה. ידעתי עוד באותו
הרגע שאני כורת ברית עם ברייה הפכפכה שתעביד אותי בפרך למענה,
למען שיגיונותיה, רעיונותיה המטורפים וחוסר המנוחה שלה שיהפוך
להיות שלי. אבל האפשרות השנייה שעוד הייתה לי, לעלות על גג
הבניין המשקיף לכביש רחב ולצנוח למוות וודאי, הייתה בעיני אותו
ילד בן 22 שהייתי, חור שחור אחד גדול. אם אמות עכשיו, חשבתי,
אלוהים יתנקם בי ויזרוק אותי לעולם בו שיגעון מודע לזוועה
וכמהה לשפיות יהיה דרך חיים. אם אקפוץ נשמתי תהיה מקוללת לנצח,
כי לא הייתה לי שום אהבה לאלוהים, אלא רק מצבור קללות לו
ולעולם המחורבן אותו יצר. בצד הדרך עמדה מלי כתחליף לאלוהים.
פחות חכמה ואדירה, פחות שפויה, אבל גם פחות אנוכית, יותר טובת
לב ויותר תומכת. (לפחות התכוונה לתמוך, בניגוד לאלוהים שיקבור
אותך חי באדמה כי הוא פשוט טוב מידי בשביל להרוג אותך קודם.)
שם לא הלכתי לתוך עינייה, אלא רצתי. רציתי לקנות את החיים שלי,
ולא משנה מי מוכר. רציתי להישאר על האדמה הזו ולא משנה מי יהיה
האלוהים שלי. היא לא מכרה לי חתול בשק. אמרה בדיוק שאני אפסע
על דמי ועצמותיי ואולי אפילו על מוחי (כפי שקרה.) כדי שתפדה את
חיי. אבל היא אמרה גם שנהיה צוות, ואם אני חושב שנשבר לי בעודי
חובט את הראש בקיר, שאחשוב ואנסה לדמיין מה הולך בראשה בעודה
חובטת את ראשה במצחו של אלוהים. כשלי יהיה רע, לה יהיה רע,
ולהיפך. כשאני אקיא דם, היא תקיא את איברייה הפנימיים, ולהיפך.
כשאפול היא תתרסק.
אז שיחררתי את בלמי השפיות ועפתי לתוך עינייה משוגע, הופך
ליציר מוחה, עוד פרט בעולמה. והיא ליוותה אותי רצינית בעודנו
פוסעים אל שטח יבש מגשם תחת חופה של לשון בטון, הושיטה לי את
הסיגריה שמצצה בתאווה דקה קודם, ואמרה: "זה רעל, אבל אתה
בחרת." ואת הסיגריה הזו עישנתי ואני מעשן עד היום. הניקוטין זה
מלי, והעשן זה שדים. אבל יש נחמה בכך שבזמן שאני יושב על כורסא
בסלון חשוך עם טלוויזיה דולקת, צל מדף הספרים רוחש וזועק בכל
הדמויות האצורות בדפים שעליו, וייללת סירנה פועמת ברחוב כמו לב
אדם רגע לפני התקף לב, יש את מלי במוחי ואת השדים בין שפתיי
ובריאותיי לוחשים לי שגם אם זה לא נראה כך, מכבדים אותי
בעולמות החסויים מעין, ואני, איך שאני, חייל פצוע שעדיין נלחם
במלחמה שמתרחשת ביסודות של היקום.

31
"ואיפה אני?" עולה קולה של מלי, בוקע מהקירות מהתקרה ומהבלטות.
"לא תמצא אותי ולא תמצא אותי."
זה לא יום טוב למחבואים. יחסים מוזרים יש לי עם אלכוהול. אני
יכול לשתות חצי ליטר בירה כל יום במשך ארבעה-חמישה ימים
ולהרגיש מצויין, להפסיק לשתות שבוע, ולהיווכח שהאלכוהול רק
חיכה קצת כשהוא נותן פתאום את הזבנג שלו במוח אחרי שחיכה שם
בין קפלי התאים האפורים, היכן שלא ארגיש בו, והוא ממלא לי את
קדמת הראש-מאחורי המצח, וקורע לי את המציאות לגזרים. כאילו לא
רק מוחי, אלא כל המציאות מדממת, מוטלת בשדה קרב פתוח ומחכה
למישהו שיטפל בה ויפציע מתוך השיר "בלדה לחובש" ששר... נדמה לי
יהורם גאון.
"איפה אני, יקירי," מלי. "איפה אני. מי ימצא אותי?"
התרופה הכי טובה זו הבירה השקטה הזנוחה שמחכה לי במקרר ליום
חירום. טובה מאוד לטווח קצר, רעה לטווח ארוך כשקריז על בירה
חדשה יבוא אליי דווקא כשארצה להיות צלול.
"וואלה, אתה אפילו לא מחפש..."
"מחפש, מלי. מחפש. כמה מקומות מחבוא יש כבר בבית הזה?"
"הו... הרבה."
מתחיל מאחורי הדלתות. הזיכרון שפוצע... פעם כשהייתי זאטוט ורק
הבחנתי לראשונה בניצני תבונה בתוכי שגם אחרים יכולים להבחין
בהם, אבא נעלם. ככה באמצע מילים שלי, של אמא, של אחותי.
הטלוויזיה שהביט בה לרגעים עדיין שידרה את אותה תכנית
בשחור-לבן. הדלת לא נפתחה ונסגרה, כי אם כן הייתי שם לב. אבל
הוא היה פה בסלון לפני רגע, ולפתע... אין אבא.
"איפה אבא?" שאלתי. איש לא ידע. ואני מחפש אותו בחדרים,
באמבטיה, בשירותים, קורא בשם הפרטי שלו שרק ילדיו משתמשים בו.
"אבא? אבא?" מתגלגל מפי לכל הבית. אבל אבא נעלם, אמא מדליקה
סיגריה, אחותי מצטרפת אליי לחיפושים, וגם ארון הבגדים בדלת בו
תלויים חליפות ומעילים על קולבים נפתח, אבל אבא לא שם. עד שאני
מסתכל מאחורי דלת אחד החדרים.
יש שם דמות עומדת ללא תזוזה, ואני משחרר צעקה של בהלה. לאחר
רגע אני מבחין שזה אבא, אבל הבהלה לא עוזבת כי הוא לא זז. ואני
מביט בפסל-אבא, פסל-אבא בוהה קדימה כמו מת, עיניו לא נעוצות בי
ולא בשום דבר אחר, הן בוהות ונראות כעיני חרוזים. אז לא הכרתי
את המילה "קטטוני." אבל חשבתי שזה מה שקרה לו. לחשתי, "אבא?"
והוא פתאום התפקע בצחוק. אני לא חשבתי שמשהו מצחיק כאן, עובדה
שאני כבר נושק לשלושים ועוד זוכר את זה. "מה, בדקת בארון?!"
הוא שאל וצחק שוב. אחותי הקטנה ממני בכתה. פה נגמר הצחוק
והתחילו הגערות של אימא. ("למה אתה מפחיד אותם ככה?")
מלי לא מאחורי הדלתות, לא בארונות, לא בארגזי המצעים של המיטות
(ולא מתחתיהם.) היא אולי בקירות. "תתאמץ, מיכה, איך תמצא אותי
ככה?"
"מלי, צאי החוצה." אני שולף סיגריה אחרונה מהחפיסה. "אין לי
כוח לזה מותק."
"אתה סתם עצלן. אחד שתיים שלוש, מלי לא בכוס. ארבע חמש שש, מלי
לא בשש-בש. שבע שמונה תשע, מלי על הגובה!"
יופי, הדלקתי את הסיגריה הפוך. אני פותח חפיסה חדשה ומוצא
סיגריות ומלי.
"הללויה!" היא צוהלת.
"יופי, מלי. מקורי מאוד. רק פעם הבאה אל תתחבאי בתוך נייר
הטואלט שלא אנגב איתך את התחת."

32
כחול, כחול הים הצלול. פה ושם יש מדוזות חסרות חוט שדרה, דגי
חרב וכרישים. משום מה הכרישים פוחדים דווקא מהדולפינים. מלי
יכולה לצלול להרבה זמן. האמת היא שהיא יכולה לצלול לנצח. אם
היא תתאבד בתוך הים היא תהפוך לדג. איזה דג? קרפיון אולי. כך
או כך כשהיא יחפה היא יכולה לצעוד על קו המים ולדמיין שהגלים
הקטנים שגואים ויורדים על כפות רגלייה היחפות בעצם עושים איתה
אהבה. עם כפות רגלייה, אותן ציפורניים נקיות וגזוזות, ושום
פטריות, שום עור קשה. אפשר אם רוצים גם לשכב גב על קו המים,
ואז הגאות שבאה והולכת תלטף את שוקייה וירכייה, אולי אפילו
תחדור לה לפות וזו יכולה להיות אהבה מצויינת כש-הים אוהב אותה
כך. אבל אלה הם הימים שטרופים ואולי יש את מי להאשים, אבל לא
יודעים מיהו. על קו החול והחצץ שבא משום מקום אפשר להוסיף גם
קרח גרוס שבא ללבות את התשוקה ולכבות אותה בגוף בעוד היא נדלקת
בראש. אפשר לעשות צלילות עמוקות אל תוך ספינות טרופות ומה נראה
זה לא נדע, כי נהיה יותר מידי ביישנים להסתכל בארובות עיניהם
הריקות של המתים הטבועים שגלגלי העיניים שלהם הפכו מזון לדגי
זהב עדיני גוף וחסרי רגש. תוכל להטביע אותה אם תרצה. כן, אתה.
תוכל למלא את ריאותייה במים ולפשוט את עורה כדי להתקין לעצמך
כסות על מערומייך. אבל לא. זה יותר מידי אכזרי בשבילך. אז אתה
רק מביט, כך, בכסות משקפי השמש אל עורה הלח והחלק ונסיבות
שפתייה שואלות אם מישהו נישק אותן ומה הטעם שהיה להן. כך או כך
לעולם לא תדע. אם בא לך להיות אלוהים עלייך להתבודד על חוף
שומם ולצעוד חוף-ים עד שכל חושייך יהיו מחודדים כחושיו של
אלוהים ותדע כל טיפת מים וכל גרגיר חול. מתוך האדמה בועט השטן
כלפי חוץ ושמש מסנוורת לך את רמז שדייה תחת הבד הדק, ואתה
משתוחח אל פנים ליבך כדי למצוא אהבה כלפי משהו, מישהו, אך ליבך
לב של אבן ויש אבן חלקה ועגולה שהגלים סיתתו שנשאר על החוף
עזוב ומיותם משנלקחו ממנו גליו, וכף רגלה מחליקה עליו כאילו
היה כרית-ספוג שמזילה מתוכה פנימה את דמעותיו של אלוהים על
תוכניות שהיו אמורות להיות ולא יצאו לפועל. ברגע ההתכנסות
האחרון עולה וזורמת לה עננת גשם כבדה אל חוף עזוב זה בו
מתארחים נערה, משקפי שמש ואתה. היא, העננה, מפלסת את דרכה
בעקשנות ובסבלנות בין אובך השמש ומשמוצאת לה מקום מתחילה
להמטיר את מטענה על רגלייך היחפות ורגלייה החשופות בו זמנית.
כאילו לא הייתה מלחמה בעולם וכאילו הטירוף והשריטה לא שולט
במחוזות אופל אלה, בו שמש הייתה פעם דם כשאלוהים חילץ את החרב
האדירה שלו מגופתו המתה של האל הקודם. ואם לא די ברעיונות
פילוסופים שיש אנשים חסרי דימיון כנף שמכנים אותם זיבולי שכל,
אז גם השמיים הם ים של עולם עליון, וגם המלאכים צוללים חשופי
גוף וזנב בשמיים שם מים נותנים לתצפית נוחה של אבק ארץ לרסק את
עקביהם החשופות עד שהלב נודם והשיר נגמר, והדרך לעיר הכסופה
עצובה כל כך, עד שהלב בוכה כמו היה תינוק, לא חודל לעולם. נותן
לכריות האצבע של הרגל את מנת האורגזמה היומית שלו כי כך זה
קורה כשהשמיים אבודים כמו בני האדם, ואיש לא בא ואיש גם לא
מטלפן. אז כשנלך מפה נדע הרבה, הכל, או לא כלום, ואולי נהיה דג
קטן או יתוש, אתה והיא על דרך ערפל שסלולה בין שתי עולמות על
ארץ דווי בו המתים בוכים על החיים, והחיים שוכחים את המתים.

33
עם הראש בקיר בתוך קהות חושים, זו ארץ הסם שמשפיעה על מיכה כל
כך חזק ובלעדייה אין נשמה. צללית אישה עירומה בת 20 מרחפת כמו
טיפות של קולה מתוקה להחליא בין קיר לבן לארץ האוויר, שם הוא
עומד נבגד ומנסה ליצור את עולמו בשני ידיו כאילו היה אלוהים או
מלך בתוך מציאות מדומה. האם זה שיער הערווה הפרוע או כיפות
שדייה שחורצים בו חריצים של חידלון, בעודו מתנשם לפני הצלילה
הבאה אל נקב גופה ומחכה אולי תאמר משהו או שאולי תצרח. לפני
הכל הוא מדליק עוד סיגריה ובולע גלולת סם ורודה ישר לקיבה, כבר
תגיע למוח ותעשה שם ניקיון יסודי, רוחצת את קהות החושים ומחדדת
את המחשבה כאילו לא העולם בלבל אותו ובעצם לא נבגד בחייו. בקצה
כרית האצבע הוא עדיין יכול ללטף קצה פטמה של אישה לילית והן
תמיד קשות כמו גולות, כמו חצ'קונים. אבל אין פנים לאישה לילית
ואין קמטים, כתמים, או טביעות אצבעות. צבע של לילה יותר סמיך
מצל, יותר חד מסכין, יותר שואב מחור שחור. צבע נקבתה כצבע
עורה, צבע האפלה כצבע גופה, על קירות חולפת, מקנטרת, נעה כמו
עלה ברוח, כמו ברוש בסופה, כמו רוח חיה שבאה לבלגן את דעת
עולמו, לשפוך אותו מתוך המציאות אל תוך עולם של צללים, אל חור
שחור שפעם היה כוכב ונכבה וגווע ונותר אילם לכל מראה עיניים
וגומע את קצף זרעו כמו שמפניה טובה כאילו לכך התכוון מלכלתחילה
רק כך בועט רק כך מתקיים. אם החיים-מציאות גוועים הרי הזיית
מוות מתחילה לחלחל לתוך מוחו כאילו מת לאט לאט ונגמר מתוך
החיים אל המוות שם אישה לילית תעשה לו גיהינום בו יהיה עבד לכל
הוויתה, גופה ורוחה, שבוי בעולם סהרורי לא שלו ולא רוצה לברוח.
היא מונחת בזפת וניקוטין הסיגריות, בקפאין הקפה ובאלכוהול
הבירה. היא מסתבכת בשערותיו ונושקת על שפתיו. היא מחכה לו בארץ
אותה בנו יחד, שם לא נחים לרגע ואוהבים את זה. אלו החיים
שיוצאים מגופו על כל טיפת זרע ונותנים לה דריסה בתוך מוחו על
חלומותיו, יודע שהיא לא בשבילו, אבל אוהב עד טירוף ומבין שאין
אחרת בכל הקיום. טעם אלכוהול, ניקוטין וקפאין עולה מבין
רגלייה. לו רצה להיות עכשיו שלה לגמרי היה יכול לעשות זאת כמו
שהיא מפצירה, כמו שהיא משדלת, אבל גם הוא קצת מקנטר, גם הוא
למד את נפשה ויודע מה כוחה ומגבלותיה, יודע שהוא רץ אל תהום,
אבל עושה זאת באיטיות, משתדל לא ליפול אלייה עירום כמו שהוא,
מלכלך את גופו בשמחה ואור כדי להאט קצת, כדי לחיות עוד.

34
מאיפה זה מתחיל למיכה? השירים שמתנגנים ברדיו לא שונים, תמיד
היו פחות או יותר באותו סגנון, אבל משהו בכל זאת שונה. כל
הסרטים והתוכניות האלו בטלוויזיה מדברים על אותו דבר באותה
צורה, אבל משהו נראה ונשמע אחרת. אפילו מיכה, כשהוא מדבר,
כשהוא זז, עיניו, הכל נראה בו שונה.
יש מלי שיושבת צפודה חדורת פחדים תחת שמיכת פוך ביום שטוף שמש
כשהסיגריות ושאר ציוד העישון לא יוצאים מטווח ידה, עוקבת אחרי
החירות של מיכה בעיניים משתוממות ושקטות, חושבת, אולי עישן
גראס מתי שהוא בסתר.
בקלות ראש הוא מניע את גופו לצלילי מוסיקה עליזה קלילה וחסרת
חוט שדרה, שירים שפעם שנא. חותך דברים במהירות: הספר מתחיל
לשעמם? קאט, מדליקים סיגריה וצופים לרחוב. הסרט מסובך מידי?
קאט, ערוץ 24. יש כלים מלוכלכים בכיור? עושים חצי מהם בכיף,
עדיף חלק מאשר לא כלום, עדיף חלק מאשר כולם. אם לא בא לעשות
משהו ביום ראשון, עושים ביום שני אלא אם גם אז לא בא לך, אז
ביום שלישי. לא נלחם באדם וגם לא בעצמו.
כי "גם אם אלחם נגד כל העולם, כל יום, שעה שעה, לשכנע אנשים,
למצוא חן, לנסות להבין למה הם היו לא נחמדים, אולי אני פגעתי
בהם, אולי אני נראה מגוחך, בעתיד אמות-איזו בעסה, אם יתגלה בי
לפתע נזק גופני, מה יהיה איתי בעתיד, כיצד אשמור על פרנסה בלי
לשבור את הגוף הלב הראש הנפש הרוח והמוח, עשיתי טעות- מה יעשו
לי, היא/הוא שונאים אותי-אני בטח מאנייק או עלוב נפש, אני צריך
לשמור על חדות מחשבה גוף נקי תעסוקה פרנסה חברים כלכלת בית
שפיות מה קורה איך למה ומה יהיה אולי, ואני גוף אחד בעולם כל
כך גדול עם מיליון דעות והשקפות חיים, וכולם רוצים ממני משהו,
ואני רוצה להיות מישהו, ואני צריך למצוא חן. האמנם?
"אם אלחם נגד כל העולם לעולם לא אנצח. בסוף מתים, העולם הזה
זמני, כל העולם כולו הוא בעצם מה שהולך לי בראש מתרגום סלקטיבי
של החוץ. דבר לא מוצק במאה אחוזים, אפילו לא יהלום. הכל חולף
והולך, וגם אני. הכל משתנה וזורם, וגם אני. לכן אני חי הווה
טהור. מודד את התערבבותי עם המציאות במידות קטנות. לא יודע
כלום ולעולם לא אדע, רק הנשמה יודעת, לכן חושב עם הנשמה."
והוא רוקד כך מול פנייה של מלי, נראה מגוחך בלי שאכפת לו באמת,
שובר את הכללים, מכופף כללים לא ניתנים לשבירה, מוחק את
המשבצות במוחו ומתחיל להזליף כתמים, בונה את עצמו מחדש בכלים
שלמד, לא כמו שחינכו אותו, לא כמו שאחרים חושבים שככה צריך.
המוח מרגיש לו טיפש כשהוא הורס את כל דרכי החשיבה הישנות שלו,
אבל הנשמה תבנה דרכי חשיבה חדשות מספקות יותר.

35
או שזה כמויות הקיץ שהצטברו אצלי בראש, זה היה יכול להיות
נחמד. ואולי זה כמויות הקפה, כדורי הרגעה, כדורים נגד כאב ראש,
שתי חפיסות סיגריות ביום ופחית הבירה שתמיד תמיד כשהיא מסתיימת
היא האחרונה, עד לבאה. או שאולי זה מגדל השן שלי, ארץ קטנה
ודחוסה ואנשים עצבניים. ככה זה כשהמוח מתמוטט מתייבש ונעלם.
"אוהב אותך בחורף." אני אומר למלי. כשהשמיים בוכים בשבילי, לי
אין סיבה לבכות. כשלא יוצאים לטייל בקור ובגשם, אין רגשי אשמה
למה לעזאזל אתה יושב באמצע היום כמו פדלאה בתוך פוך מול
טלוויזיה. העולם פורח בחורף, מלא רטיבות לחות ואוויר נקי. כל
המכרים יכולים לחכות כש-בשעה שהשמיים מנקים את האוויר ומפשירים
את הלב, אני אקשיב לנשמתי המתחזקת בימי החורף ואטהר בגמילה
איטית ועקשנית את ראשי מכל הכימיקלים שאני מרעיל אותו.

36
ככה זה כנראה כשתקופה מסתיימת ואתה גולש, קצת אחרי שהלכת
לאיבוד באמצע, לתקופה חדשה בו הכל נראה חדש כשחורף אולי לא
הוכרז רשמית בכלי התקשורת, אבל יש סימנים שלו באוויר עם צבעים
של פסטל ומנורה של 40 ואט. העבר מלמד שחורפים קשים לי, כשאני
קבור וכל העולם איתי. אבל התחושה אומרת אחרת. התחושה היא של
התחדשות נשמה ודם נקי יותר בעורקים, משהו זז לאט לאט בכוכבים
לטובתי, או שאולי בטעות עשיתי עם המודעות שלי משהו טוב. ואני
עייף, אז אקצר. הלכנו לחוף ב-3 בבוקר כשכל חלק זה של עולם,
(טוב, כמעט) בין שינה ליקיצה, ואני, יכולתי לעשות זאת שעות,
הסתכלתי אל הים האפל שנראה כמו מפלצת אפלה חשוכה ונוזלית, כמו
מן בועה ענקית וכבדה, בשעה זו של הלילה. הבטתי גם על כוכבים
וירח. הבטתי על הסיגריה לפני שהצתתי אותה והבטתי בלהבת המצית.
הסתכלתי על כל דבר שנראה פשוט ורגוע, משהו שמזכיר גל או רוח,
משהו שנותן לי את תחושת המודעות של הנשמה שפועמת בי, שרואה הכל
בלי לחשוב, רק מרגישה בכל נים והילה בגופה הערטילאי. ראיתי את
מלי לרגעים מתקרבת אליי יחפה פעם מימין ופעם משמאל. הולכת
מתבודדת ונתקפת פחד מהבדידות, חוזרת, וחוזר חלילה. הסיגריות
שעישנתי בתוך עשן מעפף ירח וממריא לכוכבים, רחש מים ושקט של
בית קברות, רוח על פניי ועל גופי, טבילת רגליים יחפות במים,
ומבט חטוף אל עתיד שלא נראו בו צורות, רק מילים חסרי הברות
שדיברו ממנו ויעצו "הנח לי, קח את ההווה." ואם שמש לא תזרח,
ואם לא אטיל שתן וצואה, ואם לא אזדקק למזון ושתייה, ואם לא
ייגמרו הסיגריות, ואם איש לא יבוא, אז זה יכול להימשך מצידי
לנצח. כך חשבתי בעוד מלי חותכת אליי דרך החשכה ופוצעת את שפתיי
בשינייה. היא השתינה לידי על החול, ולא יודע מה נכנס בי, עמדתי
יחף בתוך השתן שלה והתחלתי להתחפר עם האצבעות של רגליי בחול.
ואז כך בבגדינו רצנו לתוך המים, צללנו והתנשקנו מתחת לגלים,
ועם צאתנו חיכה לנו אור חדש של שמש שלא זרחה עדיין, ניצת
בניצוץ זעיר שהבעיר את השמיים כולם מכיוון מזרח במנורה של 40
ואט. את המילים שלא נאמרו כבר אמרנו, ולכן חזרנו ברגל יחפים
לבית כשהנעליים על שכמנו ונכנסנו יחד למיטת יחיד מול
הטלוויזיה, מסריחים ומלאים חול, בעוד הטלוויזיה על ערוץ רדיו
וקול מכוניות חונות מתעוררות לחיים ברחוב בעוד אנו בשלבי גסיסה
מערות לשינה. ככה זה בבית שלנו, בזוגיות שלנו, בחיים שלנו,
כשאדמה יכולה לבלוע אותנו כל רגע ולכן עולם הפראות והקסם
ממלאים את שקערוריות הטירוף במוחנו. פה המציאות לא תופסת הרבה
מעצמה, אם היינו רוצים אותה באמת היינו פותחים עיתון במקום
לשמוע מוסיקה. וכך בין חיים ומוות יש לנו את הכעס שלנו, הקסמים
שלנו, הפראות שלנו, ולעיתים גם השתיקה שלנו, כירסום של הנפש
במוח. ומצפים למה שיבוא, ומה שיבוא-יבוא, אנו שוקעים סהרוריים
לשינה עם "טיפת אושר בתוך עין שמאל" ועתיד לא ברור, אבל לא
נמכור זהב של הווה בשביל כיכר לחם ליום המחרת. לפחות לא היום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ספר זה לא
בננה!"


שמואל
איציקוביץ' צועק
על אשתו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/05 23:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה