אריה היה חבר ילדות שלי.
כשהכרתי אותו הייתי בת ארבע וחצי והוא מבוגר ממני בשנתיים הוא
היה בן שש וחצי. גם הוא נכה הכרנו במוסד שהיה אז בשם "סרפנד"
צריפין. איני יודעת אם המוסד הזה עדיין קיים כיום. זה היה לפני
כארבעים ושלש שנים, הייתי באותו מקום במשך שמונה חודשים ארוכים
ומרים והזיכרון הראשון שלי בכלל זה טעם סירופ שוקולד על דיסת
חלב, שרק ככה היינו, הילדים, מסוגלים לבלוע את ה"רעל" הזה.
ובתור ילדים שיחקנו ביחד באחות ורופא או באמא ואבא. בין השאר
היה שם מן גן-חובה בגן הזה לימדו את הילדים אל"ף בי"ת ומעט
מאוד חשבון. וכל שמונת החודשים האלו היינו בלתי נפרדים, הוא
ואני היינו כמו שני אחים, כל כך קשורים.


                                     

את ארבע הכיתות הראשונות של בי"ס העממי למדתי בחיפה שהיה גם
כן מיוחד לילדים נכים, עם בעיות מוטוריות, בשל בעיותי בדיבור
לא הסכימו בתי-ספר רגילים לקבליני אל חיקם וכך בלית-ברירה
למדתי במסגרת מיוחדת. אך באמצע השנה השלישית החליטו הוריי
לעבור לנתניה ושבשנה שלאחריה אלמד בבי"ס ברמת-גן. יתרת שנת
הלימודים עברה עלי ועל אמי בנסיעות חד-שבועיות לחיפה ובחזרה
להשלים את החומר של השבוע שכביכול הפסדתי. אני אהבתי בי"ס זה
בחיפה מאוד נקי מסודר בחצר הייתה בריכת-שחיה שבקיץ הינו
משתעשעים בה.

                                         
                                   

בשנה שלאחריה כבר למדתי ברמת-גן, היינו באותה כיתה. הוא סיים
את הלימודים לפני והלך לעבוד במקום מוגן לנכים, היינו נפגשים
אחת לשבוע במועדון "ספיבק" בר"ג, מקום ספורט ומפגש לנכים.
ואט-אט התחזק הקשר והיינו "חברים". את הנשיקה הצרפתית הראשונה
קבלתי ממנו בחצר בי"הס, הוא בא לבקר אותי שם וחיכה איתי עד
שההסעה שלי תגיע. כך התחילה ה"חברות" שלנו שנמשכה כשנתיים
לפחות. כינוי החיבה שלי בפיו היה "ביאפרה". משום היותי כה
רזונת. אני הייתי מכנה אותו "פלוטו" מהיותו עגלגל ונאמן. או
"קונילמל", הוא ידע להצחיק אותי.
הוא היה בן-בית אצלנו, הוריי אהבו אותו, וגם סבתי רצתה שאנשא
לו. אמי הייתה מכנה מאכל שידעה שאריה אהב, כמו ביצים ממולאות
במיונז ובצל ירוק קצוץ קטן קטן. או שניצל עם תפוח-אדמה, ואמי
אופה עוגות נהדרות. העוגה האהובה על אריה הייתה רולדה ממולאת
בקצפת ומעל זה גלזרה שוקולד. יאמי יאמי. נהדר! וכל פעם שהייתי
אומרת לה שאריה עומד להגיע היא הייתה מכינה אחד מהדברים האלו
ואחרים. הוריי סמכו עליו שידאג לי הייטב אז לא דאגו לי כשהיינו
יוצאים למסיבות וסרטים יחד, הוא היה מטלפן לאמי ומבקש שתעלה
אותי לאוטובוס לת"א והיה ממתין לי בתחנה המרכזית הישנה, משם
היינו יוצאים לחברים או למסיבות שהתארגנו ברגע האחרון, ובדרך
חזרה הוא היה מעלה אותי לאוטובוס האחרון לנתניה ואמי הייתה
מחכה לי שם. אלו היו השנים הטובות ביותר בחיי. מסיבות, חברים,
סרטים. יצאתי!
הרבה מאוד פעמים הייתי מזמינה את חבריי אלי לנתניה למסיבה ואז
אריה היה בא מהצהרים ונשאר איתי עד הערב כשכל החברים היו באים
הוא היה עוזר לי לארח אותם, להגיש, לעשות קפה ואף לרחוץ כילים.
כן, והוא עשה זאת טוב מאוד. הרבה פעמים היה בא אלי לקראת ערב,
היינו יוצאים לטייל בגן המלך, קרוב לדירת הוריי, היה לנו מקום
מיוחד, ספסל מול הים היינו נוהגים לשבת ולפטפט. הוא אהב למזמז
אותי, לפעמים הייתי חסרת סבלנות כבר שיתחיל, "תיגע" והוא היה
נלהב יותר ממני, כמובן, והיה נוגע בי במקומות האינטימים, אך
מאחר ושנינו היינו צעירים למדי, לא הגעתי לאורגזמה מעולם. הוא
היה נוגע בי גם בחדר שלי בבית הוריי, היינו סוגרים את הדלת
והמסיבה הפרטית שלנו הייתה מתחילה. המוזיקה ברקע עימעמה את
קולותינו. גם בחוץ ברחוב הייתי נכנסת בין שתי מכוניות חונות
והיינו מתנשקים. לא היה ממה לפחד. שנינו חופשיים לעשות כאוות
נפשינו. אריה אמר לי, שהוא רוצה שנתחתן. מזה השתמע שהוא רציני
בכוונותיו. אך כוונות לבד ומעשים לבד. כך חיכיתי חצי שנה לאחר
שכבר יצאנו שנה וחצי בערך ושום דבר לא זז, לא מתקדמים לשום
מקום החלטתי  לשים קץ לסיפור האהבה הזה


                                 

הכרתי במועדון בחור אחד, אף הוא נכה, אך עם ראש טוב בין
הכתפיים ואני אהבתי לדבר איתו על כל נושא שבעולם, בנוסף לזה
שנדלקתי מהמגע שלו, ולכן נפרדתי מאריה. ונשארנו ידידים טובים.
פניתי לבחור השני והצהרתי על רגשותי כלפיו, הוא אמר לי שהוא
אוהב אותי בתור אחות קטנה, זה לא מה שקוויתי לו, אז חזרתי
לאריה, והוא קבל אותי חזרה. אבל זה לא היה זה כבר. לא רציתי
אותו והפסדתי את הרכבת. הוא נישא פעמיים.

                     

                           

לאחר שהוא התחתן עם אישתו הראשונה, אני התחברתי איתה מאוד  
הייתי בת-בית אצלם. הם גרו בחולון ואילו אני בנתניה. כל יום
שישי הוא היה מזמין אותי אליהם והוריי היו מביאים אותי בשמחה
ומחזירים אותי הביתה באותו הערב. רק לעיתים נדירות הוריי לא
יכלו להחזיר אותי באותו הערב, הייתי נשארת ללון אצלם.
פעם אחת, באו ללון עוד זוג חברים שלנו, אז אריה אמר לי "בואי
תשני איתי ועם אישתי במיטה הכפולה שלנו. אל תדאגי לא תיהיה
אורגיה". ובאמת ישנו שלושתינו במיטה אחת. אריה השמן באמצע,
משני הצדדים היינו שתי נשותיו. ומאז הוא נהג לכנות את אישתו
"אישתי של יום-יום", ואילו אותי "אישתי של יום שישי".



                           

 


כשהוא התגרש סופית מאישתו הראשונה, הוא בא אלי, זה היה יום
שישי בערב, הוא נשאר מאוחר ואיחר את האוטובוס האחרון לת"א,
אנחנו לא הבנו את הרמז שהסתתר מאחורי מעשה זה. ובקשתי מאמא
שתביא אותו לתחנת שירות שיוכל להגיע הביתה. ואילו כוונתו של
אריה הייתה אחרת. לחיות איתו ואחר כך להתחתן איתו. אבל חשבתי
שאוכל לזכות במישהו יותר טוב. אז שוב דחיתי אותו.
והוא הכיר אישה אחרת והוא נישא לה, אחרי כמה שנים נולדה להם בת
יפהיפה. במשך זמן רב הייתי בת-בית אצלם, לעיתים הייתי ישנה שם
שישי שבת וחוזרת הביתה לנתניה. אריה ואני היינו מאוד קשורים
אחד לשניה, אך השנים עברו ואנשים השתנו. או אולי זו אני
שהשתניתי, לא יודעת בדיוק. אך למרות הכל נשארנו מאוד קרובים.
הוא היה החבר הכי טוב שלי. כמה זמן לפני שהוא נפטר, לא ביקרתי
אצלם הרבה בגלל כל מיני סיבות.
וכשאמי סיפרה לי על מותו, חטפתי מכה בראש! להלוויה לא הספקתי
להגיע אבל לאזכרה של חודש נסעתי. אחרי התפילה ליד הקבר, המשפחה
הביאה כיבוד קל.  כל מה שאריה אהב לאכול.
לא יכולתי לבלוע דבר.

                       לאריה
                              באהבה