הכרות ארוכה לא אומרת כלום על אנשים.
יש כאלו שמכירים 20 שנה ואפילו 40, הצעירים בינינו מכירים כמה
שנים, אחרת לא היינו נקראים צעירים.
אני מנסה להגיד שלא משנה כמה זמן אתה מכיר אדם, יכול להיות
שאתה לא מכיר אותו בכלל וכך גם ההפך.
יש לי חברים שאני מכירה כבר מעל לעשור, וכן, הם חברים שלי.
חברים של יומיום, חברים של שישי.

האבסורד הוא שדווקא האדם שהכי קרוב אלי, נכנס לחיים שלי לא
מזמן, והוא כבר מכיר אותי יותר טוב מכולם.
האמת שההוא הזה זו בעצם היא, הילדה ההיא.
זו שאפשר לחלוק איתה כמעט הכל.
לעזאזל עם זה, הכל!
היא היתה בסביבה כבר מלפני, אבל כמו שאני אומרת לה, עצמותיי
שנאו אותה, בגלל הדפקטים האלו, וחבר'ה - לכולנו יש אותם.
היא חברה של כל יום, כל שעה, כל דקה ושניה. אני יודעת שהיא
תמיד תהיה שם וזו הרגשה נהדרת. הכי שבעולם!
חברויות אחרות היו לי כבר, מהסגנון הזה, אבל ככה, כל כך מהר
וכל כך כיף אף פעם לא היה, ואני גם לא חושבת שאי פעם יהיה.
היא משהו מיוחד, הילדה הזו, אין ספק, ואם הייתי בוחרת במדרכה
השניה (אם אתם יודעים למה אני מתכוונת), היא אכן היתה... טוב
לא! היא היתה זו שתלווה אותי בדרכיי החדשות, זה כן!
אם את קוראת את זה, את בטח שוב שואלת עצמך "מה אני עושה איתך?"
אבל ואללה, זה מה שזה! תאכלי את זה בשקט!

תודה לך אהובתי.