היא לא באמת זכרה תקפה בחיים שלה בה באמת הרגישה שלמה.
אולי אז כשהיא הייתה קטנה והיו לה עיניים ענקיות,
שכאילו רצו לבלוע לתוכן את הכל וכולם.
ילדת פלא - ככה קראו לה.
היא באמת הייתה נהדרת, החברה הכי טובה שלי.
כל כך יפה אבל כל כך לא מובנת,
לעיתים חשבתי שרק אני מבינה באמת מה הולך בתוך הראש היפה שלה,
לעיתים ידעתי שזהו המצב.
היא אהבה לשיר, להמציא מילים שאף אחד לא שמע עליהם.
אהבה בעיקר לצייר, בעיקר לצייר אותי כהכל מהכל,
פעם כמלכה ופעם כפייה,
הייתי החברה הכי טובה שלה.

כשהיא גדלה קצת, ההורים שלה אמרו שזה לא בסדר שהיא חברה שלי,
גם האיש ההוא שהם שילמו לו לפי שעה אמר את זה,
התעקש שיש בה משהו לא בסדר.
אם תשאלו אותי, היא הייתה יותר בסדר ממנו.
או מהאישה הרעה שדקרה אותה בשביל להוציא ממנה דם כדי להתאים את
המרשם כמו שצריך,
האישה ההיא נראתה לי לא בסדר, גם לאמא שלה לא - אולי בגלל זה
היא בכתה.
אז הם התאימו את המינון וציפו שאני איעלם לה פתאום מהחיים,
מיותר לציין שזה לא קרה.
אבל הם רצו שזה יקרה, בגלל זה היא ניסתה והעמידה פנים -
לא דיברה איתי ימים, התעלמה מקיומי לחלוטין.
אבל תמיד בסוף נשברה.
כי אני החברה הכי טובה שלה,
ורק אני מבינה אותה כמו שצריך,
ורק אני יודעת להצטרף לשירים שהיא שרה, לפעמים בשקט ולפעמים
חזק.
אני תמיד אהיה שם בשבילה, אני יותר אמיתית בשבילה מאשר המורה
או הכדורים שנותנים לה כל פעם שהיא מדברת איתי בקול ולא בלב,
אבל למה הם בכל זאת מתעקשים שהיא מבוגרת מדי בשביל חברה
כמוני,
דמיונית?
אולי זו כי זו האמת בשבילה, הדמיון.
וזו הייתה הטעות שלהם לנסות להוציא אותי מהראש שלה,
כי אני החברה הכי טובה שלה -
גם היא אומרת, בלעדיי היא לא הייתה כל כך מיוחדת.