'מענדעלע', קראתי, 'האם אתה בא?'
מענדעלע הוסיף לעמוד כאילו היכה אותו הברק.
'מענדעלע, אם לא תאיץ ברגלייך למוש ממקומן תגיע המשטרה ותגרור
את כולנו למרתפי המשטרה החשאית שם נתמקמק עד כליון ימי חלדנו'

כדיברת אל העצים והאבנים.

המקום, גליציה. הזמן, 1894.
אני, מויישלה גליק וחברי הטוב מענדעלע פישבאום הלכנו למכור
לגויים בקבוקי משקה חריף במחיר מופקע. הייתה זו הפעם הראשונה
שהצבנו רגלינו בעסק מפוקפק זה. בדרך כלל אנחנו מתנהלים בגבול,
או ליתר דיוק, על גבול החוקי. כידוע, מכירת בקבוקי המשקה אסורה
ברחבי גליציה מאז שהמלך יאנוס עלה לשלטון. בדרך נתקלנו בכמה
פרחחים גליציים מצויים.
עוד לפני שעצרו אותנו ופתחו בשיחה הבנתי שזה יגמר בכי רע.
ובכי רע זה הסתיים.
'מענדעלע' אני קורא 'שנס מותנייך והפסק להביט בי בשופי מדומדם
שכזה. אתה מחדיר בי חרדת אלוהים.'
אך מענדעלע ממשיך לבהות כנטרפה עליו דעתו.
מרחוק אני שומע את רקיעות צעדי השוטרים הרצים.
'לכל השדים והרוחות, מענדעלע! נעל נעליך על רגלייך. אין זמן
לבטלה ואין עת לחלומות!' אני קורא.
אין תשובה, מענדעלע בוהה באוויר. אולם איני יכול לעזוב אותו
כאן, אני חושב לעצמי, ואחרי ככלות הכל אין חבוש מתיר עצמו מבית
האסורים.
'אוועייז מיר, מענדעלע! אם לא תניס עצמך במהירות מגיא הצלמוות
הזה נמצא עצמנו בין המיצרים. נאלץ להתגלגל מכאן תחת רגלי
השוטרים.'
'זה לא שוטרים' אומר לי מענדעלע.
'זה כן שוטרים' קראתי 'אדרבא'. למרות הצעדים המתקרבים התעודדתי
מעט מהעובדה שלפחות הוא דיבר.
'מענדעלע, זוז'.
'מויישלה, אני ראיתי משהו שלא כל יום רואים. מויישלה'
'הנח לכך, מענדעלע. נשוחח על כך לאחר מכן בניחותא, לעת כשנגיע
לחלמצ'קו . אחר כך נלך למכור ספרים. היינו צריכים להשאר בעסקי
הספרים, עסקי הסמים אינם ליהודים.'
'אני חייב לדבר על זה מויישלה.'
'הקלגסים מתקרבים. אם לא תניע את עצמך יפליאו בך מכותיהם.'
'עזוב את הז'נדרמים המטונפים האלה, יימח שמם וזכרם' קרא בכעס,
בבוז ממש. 'אלו ז'נדרמים?! אני ראיתי מה שיקרה פה בעוד 50
שנה.'
'מה ראית?'
'מה שיקרה פה בעוד 50 שנה.'
'לא מעניין אותי מה שיקרה כשמתושלח בכבודו ובעצמו כבר ימצא את
עצמו בין המתים, תספר לי אחר כך, בחנות הספרים. אנחנו צריכים
לברוח.'
'ואותי לא מעניין לברוח מענדעלע. אם זה מה שיהיה אני כבר מעדיף
למות עכשיו. יעבור עלי מה!'
'ומה כבר יהיה מענדעלע?'
'עכשיו אתה מדבר' הביט עלי מויישלה בחדווה 'מעוניין להסכית?'
'מעוניין! מעוניין!' אמרתי ורוחי קצרה עלי 'אבל אתה לא יכול
לדבר בריצה?'
'אז תקשיב' קרא מויישלה והחל לרוץ כברק, מפתיע אותי במהירות
דילוגיו הזריזים.
'אני לא רוצה להשאר פה, מויישלה' קרא בעודו שועט לצדי בסמטאות
הגליצאיות הצרות 'פה יהיה מוות. אתה יודע מה יהיה פה? היום זה
כלום לעומת מה שיהיה פה אז!'
'אז מתי? ממתי נהיית לי נביא?'
'אז יהיה! תהיה בטוח בזה! תן לי לגלות לך סוד מויישלה, לא
אוהבים אותנו כאן.'
'גילית לי את ליטא' אמרתי לו 'מה אתה חושב שאני חי
בפלסטינה?!'
'לא אוהבים כל כך עד שיקרו פה דברים נוראיים. אני אומר לך. ומי
שיחזה ביום הטרוף הזה: וטוב לו שיצפד עורו, יאטמו עיניו,
יתפקקו אוזניו וליבו יפסק מפעום'
'הוי, יה קישינב קישינב. שתוק! תמיד אתה עם התחזיות שלך. מתי
תלמד כבר הכל תמיד יהיה אותו הדבר. מה שהיה הוא שיהיה ומה
שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.'
'תקשיב מויישלה. אני אמות פה היום' אמר פתאום מענדעלע בפנים
חמורות בעודו מניף רגליו בפישוק אדיר ונמרץ לקפץ מעל אחת
מהגדרות.
הבחור הדאיג אותי. מה קרה לו? נפלו לו התפילין על האשכים
בתפילת שחרית?
'תקשיב לי מענדעלע' אמרתי לו 'בלי חידודים! אתה מגיע איתי היום
חזרה לחלמצ'קו ויהי מה! אמא שלך הכינה קניידלעך יפים ועגולים
כמו הירח באמצע חודש לכבוד היום הולדת שלך ואל תהיה לי פה חומץ
בן יין, ברור!'
ומענדעלע בפנים קודרות, מתחננות. 'אני לא מסוגל לחזור מויישלה.
תבין אותי... ראיתי דברים שאסור לראות.'
והשוטרים מאחורינו צועקים, ומענדעלע מגביר מהירותו, מאיץ רגליו
כאייל הזריז.
'ואיך בדיוק ראית את הדברים האלה? ולמה?'
'מה זה חשוב איך ראיתי? אני נבחרתי מויישלה. ראיתי חיזיון'
ועכשיו הוא הביט עלי בפנים מרצינות, ובקול יציב ושקט, כאילו
הוא לא רץ, כאילו לא רצים מאחורינו 40 ז'נדרמים בידיהם מקלות
והם קוראים 'ז'יד' אמר, מביט הישר בעיני: 'אני נבחרתי,
מויישלה. זה לא קל להבחר'
'נבחרת למה? למות?'
'לא מויישלה' אמר מענדעלע, עיניו הגדולות מביטות בי בנואשות
וקולו עדיין יציב ושקט 'אנא, נסה להקשיב לי. אתה מעציב אותי
מאוד. ראיתי חיזיון חשוב.'
'ואם ראית מה שראית אתה צריך לחלוק זאת לעם'
'ואם אני אספר, אתה חושב שיאמין מישהו? אין נביא בעירו?!
נביאים כמוני לא ירצו בשום מקום! נביאים כמוני סוקלים באבנים.
היום סוקלים את כל הנביאים. הסנה הבוער הזה שראיתי עוד ידליק
לי את הלסוטה ואותי איתו'
'אז מה תעשה עכשיו, תמות?'
'אני לא מהחומר של נביאים. אני מפחד. אני מפחד ממה שיש לי
להגיד. אני אוהב את העם הזה. מויישלה, אני אוהב את העם הזה!
אתה יודע? אני אוהב אותו!'
'אלוהים לא ייתן לך. הוא יטלטל אותך 40 יום במרתפיי המשטרה
החשאית או ישלח אותך ל- 40 שנה ביערות חלם. עד שתצא ותצהיר.'
'ואני אצהיר מה? תראה מה קרה לעם הזה עם שבתאי צבי, עם
הפרנקיסטים. מי אני שאבוא ואצהיר. עזוב. תן להם למות. זה מה
שהם אוהבים, לא?'
'אתה חייב להציל את העם! ובכלל, מה טעם למות עכשיו פתאום ככה
סתם.'
הקולות, קרובים כתמיד, ממשיכים לנשוף בעורפנו, שומרים תמיד על
מרחק אחיד וסביר.
'אני לא רוצה להציל אף אחד. אני אפילו לא רוצה להציל את עצמי.
תשמע, אני ראיתי את דברים. זה די מבדח כמובן' פרץ לפתע בצחוק
עצבני 'יהוה נתן לי כזה מסר שדי שיתק אותי. הנביא חטף שוק.
הנביא קיבל התמוטטות עצבים.'
'מענדעלע, אין בכך לצון כלל וכלל! חשוב על גורל האומה!'
'האומה יכולה ללכת להתמקמק, אין לי כוח.' אמר בפסקנות ונעמד
לפתע מריצתו. עמדתי מולו לרגע, מתנשם ומתנשף. הוא עצמו הביט בי
בפנים אדישות ונשם בחרישיות כאילו לא היינו רצים כבר מזה מספר
דקות. 'אני ראיתי דברים' אמר 'שאחרי שרואים אותם פעם אחת
חייבים למות. ועוד הרבה אנשים יראו אותם, רק שהם יראו אותם רק
שיגיע הזמן. וגם הם ימותו, ומי שלא ימות לא יישן כל ימיו. אני
מקווה בשבילך שלא תזכה לראות אותם'.
'מענדעלע, אתה השתגעת סופית' אמרתי 'אני חייב לרוץ לפני שיתפסו
אותי. אבל אתה השתגעת סופית ולא תהיה אף פעם כמו שהיית, זה
ברור לי לחלוטין. אני חוזר הביתה ואומר לקלרה שהבן שלה השתגע
ושתבוא למרתפי המשטרה החשאית לחלץ אותך. אתה תהרוג את האמא שלך
מענדעלע.'
'יכול להיות.' אמר מענדעלע 'וזה יהיה רק לטובה. תאמין לי, למות
מצער זה אחד הדברים הכי נאצלים שהכרתי בימי בעולם זה.'
'מויישלה! ומה על הספר שלך? אתה העילוי של הישיבה. יקרעו עליך
בגדים ואדמה תנוח על ראש! ומה על התורה? תתן להכל למות? מה על
השם? מה על הטטרהגרמטון?'
'אני אהיה שם עוד מעט' אמר 'יש לי הרבה שאלות לשאול'
'ומה עם התשובות מענדעלע?' שאלתי 'מה איתנו? אנחנו רוצים
תשובות.'
'שכחו מהתשובות.' אמר מענדעלע בפנים אדישות. 'תאמר לכולם
בחלמצ'קו שמענדעלע אמר לכולם לשכוח מהתשובות אחת ולתמיד. בכל
מקרה הדבר היחיד שאי פעם היה שווה לדעת אותו היה שאלות.'
'מענדעלע, אני לא יודע אם אתה נביא, אבל אם אתה נביא אתה בהחלט
הנביא המוזר ביותר שיצא מחלציו של אברהם אבינו ושהשם אלוהינו
אי פעם הוריד אל הארץ הזאת.'
'אני הנביא האחרון' אמר מענדעלע 'אחרי כבר לא ישאר מה לנבא.
הכל יתחיל לחזור על עצמו בכל מקרה. כל מה שישאר לנבא יהיה מתי
דברים שכבר קרו יחזרו על עצמם.'
'ואיך נביא יכול לסרב לאלוהים?'
'אל תקרא לי נביא, זה לא נעים לי כשאתה קורא לי ככה. עכשיו לך'
אמר ודחף אותי בידיו, והדחיפה באה בשעתה כי פסע בלבד הפריד עתה
ביני לידו הכבדה של אחד הקלגסים שתפסו עתה את מענדעלע והחלו
להכותו במרץ.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את מענדעלע פישבאום. באותו היום
נסעה אימו קלרה למרתפי המשטרה החשאית לחפש אחר בנה האבוד. הם
טענו שלא שמעו על התקרית. מספר ימים חלפו ומענדעלע לא חזר.
קרובים וחברים שנשלחו לרחובות ביאליסטוק לחפש אותו העלו חרס
בידם. לאחר חודש ימים לא נותר לנו אלא להסיק שמענדעלע נמצא בין
המתים. אמו של מענדעלע, בעצת הרבי, החליטה לשבת עליו שבעה.