בוקר, שוב בוקר. בוקר גשום וקר והשמיים מכוסים כולם בענני גשם
כבדים ואפורים ורק פתח צר מאפשר לשמש לחדור מעט מבעד למסך
האפור, וקרני האור המעטות שמצליחות לחדור אל הארץ מאירות אותה
באופן שתמיד נראה לי קסום, בגוון צהוב רך, מלטף, אצילי אפילו.

חזרתי אל המטבח. הקומקום רתח. לקחתי מן המדף כוס כחולה, שמתי
בה כף קפה, ארבע כפות סוכר, מתוק, כמו שאני אוהבת ומזגתי פנימה
את המים הרותחים. אחזתי בכוס בשתי ידי מתענגת על האדים החמים
שעלו ממנה והעבירו רטט בסנטרי, נהנית מן החום המתפשט בידיי
בעודי אוחזת בה. חזרתי שוב לעמוד על-יד החלון הגדול שהיה קבוע
בפינת חדר השינה שלי, הבטתי החוצה. מספר העננים בשמים הלך
והתדלדל וקשת ענקית חצתה אותם. "כל-כך יפה היום, נכון?" שמעתי
לפתע קול גבר עמוק, הסתכלתי אחורה בבהלה, "היי אל תבהלי, אני
פה" שמעתי את הקול קורא לי שוב, וחזרתי להביט מבעד לחלון. ואז
ראיתי אותו לפתע. הוא עמד כמוני, והביט החוצה מחלון דירתו
בבניין ממול. המרחק בין הבנינים שלנו היה כחמישה מטרים לכל
היותר, ולמרות שהייתי ללא משקפים ראיתי אותו בברור. הוא היה
יפהפה, שערו שחור מבריק עיניו כחולות ענקיות וחודרות באופן
מפחיד אפילו, "היי" עניתי "כן, באמת יפה היום"  אחרי שתיקה
קצרה הוספתי ושאלתי  "אתה אוהב קשתות?" "כמובן", הוא ענה
במהירות, בלי לחשוב. "אה" אמרתי מאוכזבת "אמרתי משהו לא בסדר?"
הוא שאל בתגובה, מביט לתוך עיני. כשאנשים כאלה נקראים בדרכי
לפעמים, נו, האנשים מהסוג של 'המסתכלים בעיניים' זה ממחיש לי
פתאום עד כמה שזה נדיר. "אני, לא אוהבת קשתות" עניתי, "באמת?"
שאל מופתע, "למה?" שקלתי אם לספר לו, פחדתי שזה ישמע לו טיפשי,
כשאמרתי זאת בקול זה נשמע טיפשי אפילו לי, אבל נמאס לי לשתוק
אז עניתי לו. "פעם הייתי אוהבת אותן. ואפילו החלטתי בילדותיות
שאם אני רואה קשת זה כנראה סימן שמשהו טוב יקרה באותו יום. אבל
באותו בוקר, היו בשמים היו  שלוש קשתות יפיפיות, ואני הייתי
מאושרת, כי הייתי בטוחה שמשהו ממש טוב יקרה באותו יום, אם יש
לא אחת אלא שלוש קשתות. עד שהגעתי הביתה, וגיליתי שאבא שלי
נהרג. הוא מת מכדור שנפלט מרובה של חיל שהוא לקח הביתה בטרמפ,
זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא לקח טרמפיסט, הוא פחד ממחבלים..
אתה יודע," אמרתי ספק לו ספק לעצמי " אני חושבת שהטרגדיות הכי
גדולות קורות במציאות, בחיים. ואין טעם לנסות להמציא משהו חדש
שעוד לא קרה ולא קיים כי הדמיון שלנו לא יכול להמציא משהו
מעוות כל כך,  נורא כל כך שהחיים עוד לא המציאו, תאמין לי שמי
שאמר שהמציאות עולה על כל דמיון צדק ואבא שלי מת ביום עם שלוש
קשתות, מאז אני שונאת אותן" שתקתי קצת, "אתה יודע מה, אולי
בעצם אני יותר מפחדת מהן. אתה מבין?" ידעתי שהוא לא יבין, אף
אחד לא יבין, דמעה החלה זולגת מזווית עיני הימנית, היא החליקה
על הלחי, לאט לאט, נתתי לה לזלוג על פני בלי לנגבה עד שהיא
צנחה מטה ונעלמה מעיני.
"כמה נורא" הוא אמר והביט שוב אל תוך עיני באופן שזעזע אותי
לגמרי, "מתי זה קרה?" שאל "לפני חמש שנים" עניתי אני והוא הנהן
בתשובה, שוב מסתכל כאילו לתוכי, "אני צריכה ללכת" מלמלתי
לעומתו, לא יכלתי לעמוד בזה יותר,  "בואי נקבע להפגש שוב!"
אמר, עוצר אותי, "אותו המקום" אמר "טוב" חייכתי "שבע יתאים
לך?" חייך גם הוא, "כן, שבע יתאים לי".
סיימתי את הקפה וחזרתי למיטה. ישנתי עד הצהרים וכשהתעוררתי
השעון הראה שלוש, קמתי וצחצחתי שוב את שיני, לבשתי חולצה
אדומה, מכנסיים אפורות, ואת מעיל הצמר השחור הארוך שלי, יצאתי
מן הבית. השמים חזרו להיות מעוננים, והעננים היו תלויים נמוך
כל כך עד שהם כיסו את ראש ההר שהזדקר, נישא גבוה מעל שער
הגבעות, הלכתי, לא יודעת לאן, בוכה, לא יודעת למה. היה לי רע
כל כך שאפילו קצות אצבעותיי קפאו, או שאולי זה היה רק בגלל
הקור. גשם החל לרדת, ונרטבתי כולי כי לא חשבתי לקחת איתי
מטריה, והגשם התערבב עם הדמעות שלי עד שכמעט לא יכלתי להבדיל
ביניהם, רק שהדמעות, היו רותחות כשהם זלגו על הפנים הקפואות
שלי, ניסיתי לחשוב למה אני בוכה ולא הבנתי, והרגשתי כל כך ריק
בפנים, ובכיתי, בגלל שלא היתה סיבה לבכות, ויותר נורא מזה כבר
אין.
אני כבר בת עשרים וחמש, בגיל שבו מתחילים לשאול אותך מה עם
חתונה וילדים והאמא  אומרת לך שהיא לא נעשית צעירה יותר ושכל
הבנות של החברות שלה כבר נשואות, רובן עם ילד או אפילו שניים,
ושבאמת כדאי שאני אפסיק להיות כל כך בררנית.
אבל אני, אני יודעת שלי זה ילך כמו שצריך, באמת, ואפילו יש לי
את האומץ לאיים שעם זה לא ילך כמו שצריך, זה לא ילך בכלל. כי
אני שונה, ואני לא אתפשר על פחות מאהבה, חיים רק פעם אחת כמו
שאומרים, אבל האם לא כולם חושבים כמוני? ואיך זה שאם הם חושבים
כך רובם מתיאשים לבסוף, מתחתנים, ולא מוצאים לעולם את האהבה
האמיתית שלהם? אבל אני לא דואגת, חזרתי ואמרתי לעצמי, כי אני
שונה, וצריך רק סבלנות, והיא תגיעה לבסוף, האהבה האמיתית,
ואולי זה אפילו האיש מהחלון של הדירה השכנה שהוא נאה וגם נחמד,
למרות שהוא אוהב קשתות. נגבתי את פני מן הדמעות ומן הגשם
והתחלתי לצעוד בחזרה הביתה, מתפללת שהכלום לא יחזור ושיהיה לי
על מה לבכות, כי כשאין על מה לבכות אז אין גם על מה לצחוק ואז
בא הכלום, ואיתו הדמעות ולפעמים גם הגשם.
 סובבתי את המפתח בחור המנעול שהלך והחליד ובכל פעם נהיה לי
קשה יותר ויותר לפתוח את הדלת, אבל אני לא מתיאשת, אני חזקה,
נכנסתי. המעיל נזרק על הספה, הבגדים על המיטה והנעליים במטבח,
לבשתי את בגדי הבית הרחבים כשנזכרתי לפתע בפגישה עם איש הקשת
בעוד חצי שעה. אז, חזרתי ולבשתי בשנית את הבגדים שפשטתי
ונעמדתי בחדר השינה על-יד החלון. הסתכלתי למטה, ברחוב עברה
אישה ג'ינג'ית זקנה עם סלים, שישה חתולים ג'ינג'ים, דיירי פח
האשפה שמול ביתי התאספו סביבה בתקווה ששוב תזרוק להם חתיכת לחם
או נקניק, כמו שאני רואה שהיא עושה לפעמים. מעניין למה כשאני
מוציאה להם שאריות הם לא מתקרבים אלי כך אלא מחכים בעקשנות עד
שאני אלך ואשאיר אותם לבדם עם השאריות.  אבל הם לא פחדו מן
האישה הג'ינג'ית, להפך, הם התחככו ברגליה ויללו במתיקות, כנראה
שהם קיבלו את האישה הג'ינג'ית הקטנה כאחת משלהם בגלל השער
הכתום שלה אבל היא רק ורטנה לעומתם "לכו מפה כבר, הסתלקו",
כפוית טובה שכמותה, מלמלתי "מה אמרת?" שאל איש הקשת "היי"
אמרתי מופתעת ושמחה לראותו, בעוד הלב שלי הולם ובטני מפרפרת
כפי שלא פרפרה כבר זמן רב ביותר, זמן רב מידי לטעמי, "הגעת..."
אמר, מחייך,  "היו לך ספקות?" שאלתי "קצת" אמר "נו, איש הקשת,
אני סקרנית, איך קוראים לך?" חיכיתי לתשובה, "איש הקשת?" חזר
על מלותי בהטעמה במקום לענות לי "כן, ככה  קראתי לך כשחשבתי
עליך, משום שלא ידעתי איך קוראים לך ו-" "זאת אומרת שחשבת
עלי?" שאל חיוך שובב נסוך על פניו.
עיניו החודרות הנוצצות התחדדו והביטו בי "אופס..." אמרתי
במבוכה "למה אופס?" אמר הוא "אופס שאמרתי את מה שחשבתי" הסמקתי
"אני שמח שאמרת מה שחשבת... אני שמח שבאת..." מלמל "גם אני
שמחה" מלמלתי חזרה, ואילו חמשת המטרים והתהום לא היו מפרידים
בינינו, היינו מתנשקים.
 השעה היתה כבר מאוחרת, ישבתי על הספה מהרהרת בארועי הערב.
בתחילה הרגשתי אשמה, או יותר נכון, מוזרה וסוטה על שהרגשתי
רגשות חזקים כל כך כלפי אדם שבקושי הכרתי, אך לבסוף נכנעתי,
והנחתי לעצמי להתענג על  המתיקות שהתפשטה בי, על אותה שמחה,
אמיתית ופשוטה וטבעית כל כך, כמו שימחתו של ילד קטן, שעוד לא
ראה והכיר את העמדת הפנים, הציניות והצביעות הרווחת בקרבינו,
המבוגרים. הרגשתי אושר, כל כך צלול ועמוק שנחרדתי לפתע מעוצמתו
ומסיבתו גם יחד, רציתי להיות אדישה, שקולה, אך נדמה היה לי
שאני מרחפת מאושרת מעל העולם.
התעוררתי בבוקר המחרת מבולבלת ומסוחררת, אור השמש הבהיק מבעד
לחלוני וסנוור את עיני, לכן קמתי במהירות, התארגנתי ויצאתי
החוצה. נשמתי עמוק את האויר אל תוך ראותי ואז כשנרגעתי מעט,
הבטתי סביב, העולם היה נראה לי שונה לפתע והרגשתי כאילו אני
רואה אותו לראשונה, הכל היה בהיר וצלול, הבטתי למעלה, מספר
ציפורים שחורות נראו באופק, עפות בשדה הפתוח. הן עפו לא גבוה
מעל הקרקע אולם מספרם רק הלך וגדל בכל רגע. השמים מעלי התמלאו
כולם בכתמים שחורים ורעש כנפים אדיר נשמע. המחזה היה יפה כל כך
שהצטערתי שאינני יכולה להנציח אותו באיזו דרך מלבד זיכרוני,
שהוא, כדרכו של הזיכרון, עתיד לשכוח את המעוף הזה. לכן פרסתי
את ידי לצדדים והסתובבתי סביב עצמי מביטה בשמים, מרגישה את
הרוח נחבטת בי כשם שהיא נחבטת בוודאי בהן, בציפורים בעת מעופן.
ואז עצמתי את עיני, ובדמיוני עפתי, מרחפת חופשייה ומאושרת.
אינני לבד.