מתוך כל המאווים הסמויים אני בכל זאת מחליט להחליט ויוצא אל
הפטרון. מתוך אישון הליל יוצא אל החשיכה, תחת מיטב מחלצותיי,
שיריוניי ומגיניי אשר דאגתי לפתח עם השנים. את חרבי אשר חושלה
באש התמיד, את הפגיון שבמגף, ירושה מהמורה האחרון, אשר נלכד
בטופרי דרקון הזמן. את נרתיק העור הקטן אני ממלא באבני חן
ומטבעות, הדרך אל הפטרון ארוכה וודאי אאלץ להתמקח עם עוברי
הדרך תמורת המעבר. שעה זאת אני מודה לקוסם שלימד אותי כיצד
להביט בעיניים תוך כדי שאני מפענח את זממיהם של חורשי הרעה.
בתקופה כזאת הדרך מלאה בהם. אסור לי להסס גם אם אאלץ ל...
אל תוך הלילה השחור מזנק על גב סופה, יצאנו אל האפלה. אויר
קפוא חותך בפניי, דוהרים על פני הבתים האפורים ומסבאות השיכר.
סופה יודע את הדרך. זריחה עולה מעל הפסגות המושלגים של הרי
האלבטרוס, צובעת את הלובן בגווני תרשיש וטופז. הכל קורה כל כך
מהר. כמעט מהר מדי. שדות האכרים מתכווצים במעטה של ערפל, הבוקר
עולה על העמק, סופה יודע את הדרך, אני מודה לו על כך בלבי.
מרחפים על פני השבילים העתיקים שנסללו עוד בזמן ההוא, על פני
הגבעות, אל שיפולי היער, המפלים, הגשר ואל המישורים, שדות
המרעה של קדמת דנא. מחשבותי טסות יחד עם סופה וגלימתי מתפרעת
מכתפיי. אין כאן מבט לאחור. בשעת חצות היום אני שולף מטבע, כמה
גזעים ונער עם משוט מפלחים עבורינו את הנהר הגדול. שעה קלה
לאחר מכן אבן חן צבעונית מתגלגלת לידיו של קצין המשמר, המחסום
מוסר, באזורי הספר אבן טובה מנצחת גם את פקודותיה של המלכה.
זו ארצו של האורקל. אנשים מן הישוב מצווים שלא לעבור את הגבול
אלא ברשות מפורשת. אין לנו זמן לזה. סופה מזנק אל עבר דימדומי
אחר הצהריים, סוף המישורים, בואך אל מצוקי הגבול. כאן הדרך
מסולעת, משופעת, מלאה תהפוכות. אבנים מידרדרות. סופה מדלג את
זה כאילו מתעלם מן התהום. ואז, מתוך הזיגזוגים, מופיע אותו
מראה אהוב. קרני ערב ממזגות את ההרים ומחברות את מפרצי הערוצים
של רמת אמבר. העמק הצלול, האגם המזהיב לעת ערב, פסגות אמבר
המפוסלות, צבועות בעצי הלגש והאשוחים הכבירים עד קו השלג. מתוך
הפיתול האחרון, ניצבת על טבלת סלע המזדקרת מן ההר, אחוזתו של
הפטרון.
- "ערב טוב, מסייה", מקדם אותנו מבטו של אדון החצר. אין כמוהו
המכיר בדיוק את הרגש הנכון לפגישות מסוג זה. שומר דלתו של
הפטרון, מופקד על סוד אחוזתו, יודע היטב את כל הנכנסים
והיוצאים. "בבקשה השאר את סופה בידיי, ארוחתו מוכנה, הפטרון
ממתין על מרפסת הכנף המערבית".
- "תודה, מסייה ז'אק". אני יורד מגב סופה ומלטף את מצחו. כמה
טוב שהוא מכיר את הדרך. לא הייתי עושה זאת בלעדיו.
במעלה מדרגות השיש המגולפות אל אולם הכניסה, אל הכנף המערבית,
מבעד לדלתות הפתוחות אל המרפסת הרחבה. משב רוח פורם את שערי.
קרניים אחרונות מדמדמות את ענני הסתיו, למול פסגות הרי האמבר.
לקראת סוף המעקה, על יד אריה האבן הענק, שחור, עטוף הילת ארגמן
של אור אחרון, הפטרון.
כבר זמן רב שלא התראינו. איני יודע האם הוא זוכר, האם יש בלבו
מזור, האם אוכל להסביר מדוע באתי. מדוע בשעה זו. מדוע דוקא בי.
יותר נכון לומר שהפטרון הוא שקורא לי בכל פעם. אנחנו יודעים
היטב זה את מסעותיו של האחר. גם ממרחקים. אבל זמן כה רב עבר,
מאז שנפגשנו בעמק השווה, אחרי המלחמה בבני הערפל. אז, זה היה
משהו אחר לגמרי.
- "כן, אני יודע", אמר הפטרון מבלי שיזוז, "אינך צריך לומר
דבר. בואך לביתי מבורך תמיד". משהו בזווית עינו זז. "זו היתה
אחת השקיעות היפות ביותר שראיתי על הרי האמבר", אמר, והסיט את
פניו לכיווני. מבטו חדר את נישמתי. "ואני ניצב כאן כמעט בכל
יום". עיניו ברקו כמעין מיתוס, כמעטה שקוף אך בלתי עביר.
- "עכשיו אני נשבע שאיני מסוגל להזכר מדוע באתי", אמרתי
לבסוף.
- "כבר איננו זקוקים לסיבות", אמר הפטרון. וחייך.
שעה ארוכה התהלכנו בחצר אחוזתו לאור לפידים. סעדנו בשר ויין.
הפטרון השיב את נפשי. ואז אמר,
- "לעיתים הדרכים נגמרות, ויש לשוב לדרך אחרת. לעיתים צריך
לחצות יבשות וימים, כדי לעשות עוד צעד אחד נוסף".
עם בוא השמש נפרדנו על מרפסת הכנף המזרחית. מסייה ז'אק הופיע
עם סופה ונופף בידו אחרי השער. דהרנו אל השביל, כתמיד, סופה
ידע את הכיוון, הרי האמבר עטפוני אל חיקם.
ביום ההוא סופה דהר את ההרים כשלמות. זהו המקום הטבעי עבורו.
ערוצי הנחלים והשבילים בינות פסגות אמבר האציליות. אני נותן לו
שיוביל כנפשו, בין כה אין לי העדפה באיזו דרך, יקחני לאן
שיחפוץ. סופה ואני מתפתלים אל ההרים, יורדים אל נחל, עולים אל
המצוק, אחר חולפים על פני היערות. עורבים פורצים מבין הענפים
בקריאות רמות ונעלמים אל ניקבות קירות הסלע החשופים. סופה עולה
לעבר מעבר ההרים, אנחנו חולפים על פני שיירת סוחרים ופרדותיהם
המתאמצות תחת מסע הסחורות, אל מחוזות עמק באיון. עוד מעט הכל
יהיה מאחורינו, אני מהרהר, וסופה חותך את השביל על פני שתי
מילים המסותתות באבן המעבר- 'מחוז באיון'.
ככל שאנו מרחיקים מתקהה תחושת הזמן, סופה מכווץ את הדרך לכדי
קלות שכזו, עד כי נדמה שמעולם לא היינו בשום מקום אחר. גולשים
על פני עצי המייפל והאדר הרחבים וחורשות עצי האגוז. ההרים אט
אט הופכים לגבעות והמרחב פושט בחמימות את עננות הבוקר. היישר
לפנים נפרשים מישוריה של באיון בשדות העשב הגבוה, עדרי הבקר,
שדות הפשתן והגפנים. סופה פונה לעבר רכס הצפון, אל הגבעות
התוחמות את מטעי התפוחים. כעת אני יודע לאן סופה הולך, חולף
בינות ענפי הערבות הבוכיות, צעדיו מדשדשים את השביל. אני מחייך
לעבר קבוצת אדומי-חזה סביב שיחי חמוציות בשלות. תוך זמן קצר
הופכת הדרך למשטח של עשב הצופה אל העמק. כמה סלעים, עצי צפצפה,
והמעיין.
סופה ואני שותים בשקט מן המים הצלולים. אחר סופה פונה אל העשב
ואני בוצע את חריץ הגבינה שהופקד בתיקי, בטובו של מסייה ז'אק.
זו אותה תחושה נושנה ומוכרת הבוקעת מתוך המעמקים. לעולם לא
אוכל להסביר בוודאות את מלוא יופייה, ואת אשר ניגלה מתוך
הסלעים. זו הנביעה. זו המוציאה לאור את מה שהיה כלוא במחשכים.
והכל במן קלילות כזו, כאילו לוקחת את הקיבעון שהופך ברגע אחד
לפרץ מפכה, לזרם מים חי אשר ישקה את השדות. בתוך תוכו של ההר
הגדול הכל נאצר ומתמלא, עד גבול מסויים, עד המקום שבו הוא
מתפרץ למעיין. הקוסם פעם אמר, שקסם הוא כמו מעיין, ושיש
מעיינות של מים ויש מעיינות של גופרית, ואני ניזכר בפעם
הראשונה שראיתי את השער אל העולם ההוא.
ואז היא מגיעה. היא אשר געגועים קשרוני למחוזות אהבתה. רוכבת
במעלה השביל, אל משטח העשב, ופתאום הזמן עוצר, ושוב הכל קורה
כל כך מהר. כמעט מהר מדי. הינה היא מתקרבת אל המעיין, הינה היא
לצידי, כל כך קרוב, כל כך פשוט, לוחשת אל אוזני:
- "ידעתי כי תשוב".
איני אומר מילה. רק אותו מבט של שקט, או סער, ונראה שזה כמו
ענן של פרפרים מתעופפים מן העשב, צובעים את השמיים בגווני אודם
וספיר, ונפתחים כפירחי יסמין מארץ רחוקה.
-"את", אני אומר ומבטינו קרבים עד נגיעה, "את שידעת, כי
היית".
| 