לפני שאעזוב אזרוק מבט חטוף,
ואני רואה דמעה אחת בגוון כסוף,
נוזלת לאט, לאט לאורך הפרצוף,
והקול בקצה הראש ברור מתמיד,
אני צריך, עכשיו, לעוף.

לסגור את העפעפיים,
לפרוש כנפיים,
ואני מרגיש את כל הפרצוף,
בתוך שניות נהיה כולו שטוף,
ואני חייב לעוף! לעוף!

ויותר מזה אני כבר לא יכול,
אני חייב לשכוח את הכל,
אז אני עף, לכוון שמי הלילה,
בגווני סגול כחול.
הלב מרגיש כמו פרח קטוף,
בעוד הראש אומר רק לעוף! לעוף!

וקשה לי, כל הירח הכסוף הזה,
הדמעה על הלחי והרוח על החזה,
ואני חושב, אם הכל היה יותר פשוט, הייתי נשאר,
ואז חוזר למציאות ולעולם הקר,
ואומר לעצמי שאני רק הוזה,
הלוואי ולא היה סוף כזה.

פתאום מתיישבים על כתפיי מלאך עם מבט מעורפל,
ושטן חלקלק ומפולפל,
השטן אומר לי "תתעורר טל!"
והמלאך צועק: "אתה חושב שזה קל?!"
ואני כבר מבולבל,
אני זורק צעקה לאוויר, כמו גוזל,
אף אחד לא שומע אותי,
וכבר אין דמעות, המאגר אזל,

השטן והמלאך נעלמו, אין לי כח,
הידיים והרגליים נהיות מקומטות וזקנות,
הגב כבר נהייה כפוף,
ורק הקול בקצה הראש ברור מתמיד "לעוף! לעוף!"

אני מסתכל אחורה ורואה איך ברוח מתנופף שערה השחור,
והלב אומר לחזור,
והיא רואה את זה, אני שקוף,
והראש אומר רק דבר אחד,

                לעוף...