מוטו: לא זוכר מאיזה צד של הסורדים ראיתי אותך, נמרה
שלי...

- אין לו בית, הוא לחש. לי, לעצמו, למי שמוכן לשמוע. סיבי
פשתן מתחברים, מסתבכים, לזקן אפור-בוץ דמוי תחפושת, בשכבות
דבק, ששכחו טעמו של סבון, ואפיל גשם טרופי לא יצליח לרכך.
ציפורניים צהובות, חולצה ומכנסיים מאווררים,  קשורים בחבל,
צבעם הסופי יקבע כשחור.
- אין לו בית, הביט בעיניים צלולות, בכיפוף משכנע, דרך מסתור
השער. הדבר הבהיר היחיד, באוסף הלכלוך שלפני.
נחת כעב"ם, לפני 4-5 שנים, תלוש מן המציאות, לא מתאים לזמן,
לעלילה, למקום. יום-יום, רוקם-פורם, ומגלגל סיפור חייו, כמו
כדור הרולטה: אדום, שחור, זוג או פרד. אין יותר המורים! כולם
יודעים, המשחק מכור.
עובר-ושב, בלי חשבון בנק. מתנער מצרות האתמול, ודאגות המחר:
ארנונה, ביטוח-חיים-מכונית-ודירה, כלב, ילד, פילגש, אישה. צוחק
לחובות, דמי מזונות, ושאר ירקות .
      ומה דמותה, פניה של בת-זוגתו, אשת חיקו, נערת חלומותיו,
לו הייתה?
- מלכתי, חזרתי בשלום, ראי, מה מצאתי לך היום, בנדודי! הפתעה!
ואולי, קוקייה הטילה ביציה בקן, שבנה בעמל רב. אימץ, והאכיל
גוזלים שגדלו, חמסו, ודחפו אפרוחים מארחים לתהום.
והקוקייה לא האכילה, לא ידעה, לא שלמה שכר-צער, גידול, לימוד
אפרוחים ומשכנתא. מתגאה בצאצאים, מעניקה אהבה, אהבה, כול
הזמן.
לחיות מפרי האהבה?
פרייר. טוב לו גלגול ברחובות מלגלוג בביתו, משיבה, בסיבה, לקן
ריק, וקר... קן הקוקייה...
ואולי, לא זכה מעולם לבית חם, לחדר פושר, לפינה קפואה. התבגר,
התנער, התברג לרחוב. לא ייזרק  מפה.

...בוקר וערב דוחף אופניו, בעיקשות, בבטחה. מבטו ממוקד במטרה
מוגדרת, וברורה, באופק. או, ניצב על הגשר, בצומת, מהופנט זרם
המכוניות, כלא יודע: ימינה או שמאלה, מטה או מעלה? בארגז
אוצרות אינסוף: צינורות, חוטים, בקבוקים, עיתונים; אולי סודות
הגרעין? מחטט בדוודי איסוף עיתונים. לא בפחי האשפה. לא מקבץ
נדבה.  
עכשיו, נשען על קיר אחורי של המכולת. ליד סנדל תנכי שחור,
מקושר חוטי טלפון, נח בקבוק מיץ. שקוע בקריאה, לא מבחין בי.
בידו סידור תפילה. אותיות גדולות. שפתיו נעות. מתפלל. בלי
משקפיים. ישבתי במכונית, צילמתי, המתנתי. הוא התפלל בלי נועה,
רגל אחת על הקיר, מעלעל, בעניין של נער מוקסם תעלומת
סיפור-בלשי, שלא נפתרה.
- איפה אתה גר? חיוכו היה יבש,
- אין לו בית, לחש בעצב. כתינוק, שמבקש סוכרייה, ויודע, שלא
יקבל. חשבתיו לקשיש יותר. פניו הסמוקים העידו, על 40 שנות
הישרדות בג'ונגל אספלט.
- למה לא פנית לעירייה? מי לא הכיר אותו, חוץ ממני? לא הווה
מטרד, לא העסיק עירייה, משטרה, רווח, רווחה. זלזל בעובדי-סעד
וגמילות חסדים.
- עירייה, לא יכולה לעזור. ממשלה, לא יכולה לעזור. אמריקה לא
יכולה לעזור...
- אף אחד לח יכול לעזור ? שאלתי בתמימות.
- לא! פסק בהחלטיות, רק משיח יכול לעזור! משיח עכשיו!
עכשיו, אני התאכזבתי:
- למה המשיח צריך לטפל דווקא בך? יהיה לו זמן בשבילך? יש לו
הרבה עבודה: סדר, צדק, תחיית-מתים...
- נכון, זה טוב, נכון, הרבה עבודה, אבל אין לו בית!
- המשיח לא יתעסק עם הבית שלך, הבהרתי לו סולם עדיפויות.
- אני לא צריך בית! היה לי בית, היה לי ארמון. בשכונת עשירים,
סנובים! לב מלא בסף, אין מקום לאהבה. אני לא צריך בית...אין
לו בית...
- מה קרה לבית שלך?
- לא חשוב! אני לא חשוב, אתה לא חשוב, שום דבר לא חשוב. אני לא
צריך בית, אתה לא צריך בית, ראש ממשלה, נשיא אמריקה לא צריך
בית.
- למה?
בימינו הרים, גבוהה, את סידור התפילה, בתנועת נביא זעם:
- אין!  לו!  בית!  אלפים שנה אין  לו  בית! יבוא המשיח,
יבנה לו את הבית! ואז גם אני אחזור לבית שלי.